לאופולד סוחה

לבוב עד הקמת הגטו

במאה ה-19 היתה לבוב שבפולין מרכז יהודי-תרבותי. היו בה כל המאפיינים של עיירה יהודית טיפוסית: שוחט, שישה בתי כנסת, מקוואות, אגודות ספורט ואף תיאטרון אידי מפורסם. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה לבוב העיר השלישית בגודלה בפולין, אחרי ורשה ולודז', וישבו בה כ-100,000 יהודים, מרביתם סוחרים, תעשיינים ובעלי מלאכה. רוב היהודים בעיר היו משכילים ששפתם היתה פולנית או גרמנית. בספטמבר 1939 נכבשה העיר על ידי הצבא האדום הסובייטי ואלפי פליטים זרמו אליה עד שהאוכלוסייה היהודית גדלה ומנתה כ-230,000 נפשות. עם כניסת הסובייטים הורע מצב היהודים. הבעלות הפרטית על רכוש ועסקים בוטלה ומרבית התעשייה הולאמה. מוסדות הקהילה היהודית נסגרו. בתחילת יולי 1940 החלו הסובייטים לגרש אלפי יהודים מלבוב לתוך ברית המועצות בחשד שאינם נאמנים לשלטון. שנה לאחר מכן, ביוני 1941, פלשו הגרמנים לפולין ועם נסיגת הכוחות הסובייטים ברחו חלק מיהודי לבוב מזרחה ובעיר נותרו כ-160,000 יהודים. בנובמבר 1941 הוקם הגטו בשתי שכונות עוני המרוחקות ממרכז העיר וכל יהודי העיר אולצו לעבור לשם. בסוף אותה שנה נותרו בגטו כ-110,000 יהודים. ליד הגטו הוקם מחנה העבודה 'ינובסקה' שבהמשך הפך למחנה ריכוז שממנו יצאו הרכבות למחנות השמדה. עם הזמן הפך גם הוא למחנה השמדה.

במאי 1943 העלו הנאצים את הגטו באש ורק 8000 יהודים שרדו. את הגטו ניהלו עבור הגרמנים קבוצת שוטרים יהודים: "הם הורגים את המשטרה היהודית! זה הסוף!" נשמעה זעקה מהגטו. בלוקים שלמים עלו באש. יהודים רצו לכל הכיוונים, מצד אחד ברחו מהאש שאחזה בהם ומצד שני ניסו לברוח מכדורי הגרמנים. כלבי הזאב של הנאצים אומנו לקרוע לגזרים את קורבנותיהם ונביחותיהם הקפיאו דם. ילדים נאספו והושלכו כמו שקי תפוחי אדמה למשאיות שהמתינו להם. אימהות הביטו בחוסר אונים בילדיהן הבוכים בכי מר וכמה נשים לא יכלו לעמוד בכאב והשליכו את עצמן מחלונות הבתים.

כריסטינה חירובסקי בת השש צפתה במחזות המחרידים באימה ופחד. לרגע הזה בדיוק התכוננה קבוצת יהודים קטנה. יעקב ברשיצקי הבין כי גורל יהודי לבוב כבר נגזר ועוד קודם לכן החל לחפור ברצפת הבטון שלו, בעזרת כף ומזלג, תעלה למערכת הביוב של העיר. התעלה נחפרה מדירתו של מר וייס שהייתה הקרובה ביותר לפיר הניקוז. הקבוצה הקטנה הונהגה על ידי יז'י חירובסקי, אביה של כריסטינה.

לא עבר זמן רב ושלושה עובדי תברואה פולנים גילו אותם. המתח היה עצום כי לפולנים היו את כל המניעים למסור את קבוצת היהודים המפוחדת לגרמנים. העונש על שיתוף פעולה עם יהודים היה ברור וחד - מוות! הסגרה של יהודים זיכתה את המלשינים בפרס כספי ומזון, שהיה חסר גם לפולנים. מנהלם של השלושה, פולני בשם לאופולד סוחה, נכנס לתעלה שהתגלתה. מולו ראה את פאולינה, אמה של כריסטינה ואיתה שני ילדיה, כריסטינה שידה האחת אחזה את יד אמה, ועל ידה האחרת נשאה אחיה פבל. מראה הילדים המפוחדים עורר את חמלתו ובחיוך אמר להם: "לא אסגיר אתכם".

המחבוא בביוב

לאופולד סוחה היה המפקח הראשי של כל מערכת תעלות הביוב של לבוב. מערכת הביוב שנבנתה על ידי האיטלקים הייתה מבוך ענק מתחת לעיר אך הוא ידע בדיוק היכן יוכל להסתיר את היהודים ולאן להוביל את המפקחים הגרמנים שלא ימצאו אותם. עבור כריסטינה ופבל ואחרים כמותם, הבריחה והחיים בביוב היו סיוט. היתה זו זחילה בצינורות בקוטר 40 ס"מ בעולם חשוך, קר, מצחין ורוחש חולדות. כריסטינה לא יכלה לראות את דרכה, וגרוע מזה - לא יכלה להוציא הגה. לא צרחות בהלה, לא בכי ולא נהי. רעש המים בשפך הביוב לנהר היה מחריש אוזניים ושניה אחת של חוסר תשומת לב יכלה לשטוף כל אחד לנהר. כזה היה גורלו של קובה, דודה האהוב של כריסטינה.

כריסטינה בת השש נולדה למשפחת סוחרים אמידה. ילדה מפונקת להורים אוהבים. באישון לילה, ביום בו הגיעו הגרמנים ללבוב נלקח ממנה כל מה שהיה לה. סבים וסבתות, בני דודים, חברים וגם בית בובות מפואר שסבתה הביאה לה מוינה. בין 'שוכני הביוב' היו גם מונדיק מרגוליס ואהובתו קלרה שהכירו בגטו. מונדיק, שנמלט כמה פעמים מרשימות הגירוש, שכנע את קלרה לבוא אתו והיא הותירה מאחור את אחותה מניה.

בתחילה לאופולד סוחה דרש כסף עבור הגנת עשרים ואחד היהודים והוריה של כריסטינה הם אלו שנתנו את רוב הכסף. בתמורה דאג סוחה להביא להם כל יום אוכל ועיתונים, לקח את בגדיהם לניקוי, בפסח הביא להם תפוחי אדמה, ובחלק מימי שישי הביא גם נרות להדלקה.

חלק מהניצולים לא שרדו את התנאים הקיצוניים ומתו, וחלק עזבו מתוך טירוף. הלינה ויינברג הייתה בחודש התשיעי להריונה כשנכנסה למסתור ואת הלידה עברה בביוב. באחת הפעמים, כשניסתה להשתיק את בכיו של התינוק שסיכן את כולם הוביל הדבר למותו ובהמשך נפטרה גם סבתה הקשישה. הוצאת הגופות והבאתן לקבורה היו משימה מסובכת ומסוכנת עבור לאופולד סוחה ועוזרו וורובלסקי. במשך ימים נאבקו 'שוכני הביוב' לשמור על צלם אנוש ולנסות לשמור על חלקים משגרת החיים אליה היו רגילים. כך עשה הרב יעקב ברשיצקי שהקפיד כל בוקר להניח תפילין ומצא מקום נקי, יחסית, להתפלל בו.

סוחה התחבב מאד על הילדים והם העניקו לו את הכינוי 'ראש כרוב'. הוא ניסה לרומם את מצב רוחם ושיחק איתם. לעיתים נשא את כריסטינה על כתפיו לנקודה בה חדר האור למערכת הביוב כדי שתוכל ליהנות ממעט אור וקרני שמש.

מפעם לפעם יצא מונדיק מרגוליס מהגיהינום של מטה לגיהינום של מעלה כדי להביא מהגטו אוכל או כיסא ולהפוך את החיים בביוב ליותר נסבלים. בעולם מחנות הריכוז היה מחנה 'ינובסקה' שבפאתי העיר לבוב מבין הגרועים ביותר. הנאצים במחנה נהגו לדחוף אנשים למכלי מים ולצפות בהם קופאים למוות. בכל בוקר הוכנו חבלים בכיכר הגדולה והיהודים 'הוזמנו להתנדב' לתלייה. למרבה הצער, לא חסרו מתנדבים. באחד הימים התגנב מונדיק לגטו כדי להציל את מניה, אחותה של קלרה אהובתו. לאחר יממה שלמה של חיפושים מצא אותה אך היא אמרה לו שהיא לא מסוגלת לחיות בביוב, והעבירה איתו מכתב לקלרה בו ביקשה שלא תאשים את עצמה ואיחלה לה להישאר בחיים. מונדיק פגש יהודים אחרים, והפציר בהם לעזוב. אבל הם היו חלשים ומפוחדים ולא נענו לתחינותיו, והוא חזר לביוב לבדו.

המאבק להישרדות

המחנה קנה לעצמו את השם 'טנגו מוות' מאחר שבזמן העינויים, עבודות הפרך וההוצאות להורג התנגנה מוזיקה ברקע. התזמורת הורכבה מאסירי המחנה שהיו נגנים מפורסמים. כשהחלו הרוסים להתקרב למחנה העמידו הנאצים במעגל את 40 הנגנים ופקדו עליהם לנגן, כשבכל פעם שהורו נכנס אחד מנגני התזמורת למרכז המעגל, הניח את כלי הנגינה שלו על הארץ, התפשט לגמרי ואז הוצא להורג על ידי ירייה בראשו.

לאחר מספר חודשים אזל הכסף של יז'י חירובסקי אביה של כריסטינה. הוא סיפר לסוחה כי זהו המצב אבל סוחה שב והסביר ששני הפולנים שסייעו לו בהסתרת היהודים לא יסכימו לסכן את עצמם ללא כל תמורה. סוחה איחל לחירובסקי ויתר היהודים בהצלחה ונפרד מהם. היהודים שבו לביוב, הפעם ללא כל עזרה, וידעו שמעתה ואילך הם חיים על זמן שאול.

למחרת בבוקר נשמעו קולות צעדים מתקרבים לפתח הביוב. כשהוסר המכסה צץ ראש של סוחה. הוא חש מחויבות כלפי האנשים ולא ראה ברירה אלא להשתמש בכספו שלו כדי לשחד את שני הפולנים שעבדו איתו. הוא ביקש מיז'י חירובסקי לשמור בסוד את מקור הכסף ולהגיד שמצא אצלו כסף נוסף שהועבר לוורובלסקי ולקובאלו, שותפיו של סוחה.

באחת הפעמים שישב לאופולד סוחה בביוב עם חבריו היהודים הוא סיפר להם מהו המניע שלו להצלתם. סוחה נולד באחת השכונות העניות של לבוב וכמו רבים מחבריו הידרדר לעולם הפשע ואף ישב בכלא כמה שנים. כשראה את היהודים האומללים והבין כי יש ביכולתו להציל אותם, ראה בזה, כנוצרי קתולי, הזדמנות להציל את נפשו שלו. זו הייתה דרכו להוכיח לעצמו כי בתנאים אחרים היה אדם אחר, אדם טוב ובהצלתם הוא מכפר על עברו האפל וזוכה לחמלה אצל האלוהים.

בימיו האחרונים של הגטו החליטו הנאצים למקש את הגטו וללכוד את היהודים שהסתתרו בביוב. הם פתחו את מכסי הביוב וצעקו פנימה שהמלחמה הסתיימה, אבל סוחה כבר הקדים אותם והעביר את היהודים האומללים למקום מסתור אחר. צוות הנחת המוקשים שהגיע לגטו נתקל בסוחה וקובאלו כשהם לבושים בבגדים הרשמיים של עובדי ביוב. סוחה וקובאלו שיקרו לנאצים באומרם שצינורות גז מונחים מתחת לאדמה שהם חופרים כדי לטמון את המוקשים ופיצוץ של מוקש אחד עשויי לפוצץ את הרחוב כולו, כולל אותם בעצמם. שקר זה עצר את הנחת המוקשים ופיצוץ הרחוב והציל לא מעט יהודים.

הקבוצה הקטנה של 'שוכני הביוב' שרדה גם את תקופת הפשרת השלגים ואת גשמי האביב העזים בשנת 1944. המים החלו למלא את תעלות המחבוא כשהגיעו עד לצווארם צרחה כריסטינה לרב יעקב ברשיצקי: "התפלל, יעקב! התפלל לאלוהים שיציל אותנו!" יעקב התפלל והמים נסוגו. שישים שנה אחר כך אמרה "זה היה נס."

ביולי 1944, 14 חודשים לאחר שנכנסו לתעלות הביוב, הרים לאופולד סוחה את מכסה הביוב ואמר ליהודים שהם חופשיים. כריסטינה הקטנה שאלה "האם מותר לבכות?"

מתוך 21 היהודים שהיו בקבוצה שרדו רק עשרה. מרופטים, כחושים ומטונפים הם יצאו אחד אחד מפתח הביוב, כשמסביבם התקבצו פולנים מופתעים: "יהודים באמת חיו בביוב!" לאחר חודשים בהם חיו בחושך הסתנוורו עיניהם מאור השמש. הכול נראה אדום: "שטוף בצבע הדם". לאופולד סוחה הוביל אותם לבניין סמוך ושיכן אותם בחדרים חשוכים עד שאט אט יסתגלו עיניהם לאור. בסוף המלחמה נותרו בגטו רק 823 יהודים שהצליחו לשרוד.

החיים אחרי השחרור

יז'י ופאולינה חירובסקי וילדיהם כריסטינה ופבל עברו לגור בקראקוב. כריסטינה למדה רפואת שיניים ופבל למד טכנאות שיניים. מאוחר יותר כריסטינה עברה לארצות הברית ושם הקימה משפחה ועבדה כרופאת שיניים. "כן, אני זוכרת בבירור. חוויה מהסוג הזה היא דבר שנשאר אתך לכל החיים. אתה חי עם זה", ענתה כשנשאלה עד כמה בהירים זיכרונותיה מתקופת ילדותה. "אפילו היום, כשרוב האנשים שאני זוכרת כבר אינם חיים, אני מרגישה שמה שקרה לפני שנים רבות התרחש בעצם רק אתמול."

ברבות הימים תיארה כריסטינה את קורותיה וקורות הקבוצה בספרה 'הילדה בסוודר הירוק'. הספר היה הבסיס לעלילת הסרט 'באפילה', משנת 2011. באותה שנה היה הסרט מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

פבל אחיה היה בן חמש כששוחרר הגטו. בשנת 1957 עלה ארצה, נישא ליולנדה ונולדו להם שני ילדים, ירון וענת. המשפחה התגוררה בקרית-מוצקין ופבל עבד כטכנאי-שיניים. בשנת 1960 גויס פבל לצבא והוצב בחיל-הרפואה. הוא נטל חלק במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. באפריל 1978 במסגרת שרות המילואים, הידרדרה משאית צבאית נושאת ציוד-רפואי ופגעה בפבל שהלך בסמוך. הוא נפצע אנושות ונפטר לאחר זמן קצר. בן 39 היה במותו. פבל חירובסקי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בצור שלום.

יז'י חירובסקי, אביהם של כריסטינה ופבל נפטר בשנת 1975. הרב יעקב ברשיצקי, עבר לפריז והקים שם משפחה. הלינה ויינברג היגרה לארצות הברית ונישאה לג'ורג' פרסטון, ניצול מחנות אושוויץ-בירקנאו ובוכנוואלד. מונדיק וקלרה נישאו זמן קצר לאחר המלחמה. הם עברו ללונדון והקימו עסק משגשג של קייטרינג כשר. מונדיק נהג לרקוד בכל שמחה שבה נתן שרות.

ב-1946, בעת שסוחה ובתו רכבו על אופניים, התדרדרה לעברם משאית סובייטית. לאופולד הדף את בתו למדרכה הסמוכה והציל את חייה אך הוא עצמו נמחץ למוות תחת גלגלי המשאית. בן 37 היה במותו. היהודים שהציל במהלך המלחמה הגיעו להלווייתו כדי לחלוק לו כבוד אחרון על שסיכן עצמו למען הצלתם.

ב-23 במאי 1978, הכיר 'יד ושם' בלאופולד סוחה ומגדלנה רעייתו כחסידי אומות העולם. בשנת 1981 קיבלו את התואר גם סטפן וורובלסקי, עוזרו של סוחה, ורעייתו.