מגדה ואנדרה טרוקמה

לה שמבון-סור-ליניון וההצלה

'ועמך כולם צדיקים' נכתב על האנדרטה בים המציינת את גבורתם של תושבי עיירה בדרום צרפת. לה שמבון-סור-ליניון היתה ועודנה עיירה פרוטסטנטית קטנה בתוך אוכלוסייה צרפתית קתולית. בגן הקטן שבלב העיירה נקבע לוח המתאר את גבורת אנשיה. הם הצילו כ-5000 יהודים ממוות ודאי בידי הנאצים, תוך סיכון חייהם. "הדברים היו צריכים להיעשות, ורצה הגורל שאנחנו היינו שם לעשותם. לעזור לאותם אנשים היה המעשה הטבעי ביותר בעולם", כך התייחסו תושבי העיירה לפעולות ההצלה שבראשן עמדו כומר העיירה ואשתו, אנדרה ומגדה טרוקמה.

דרכי אנדרה ומגדה

אנדרה טרוקמה נולד באפריל 1901 למשפחה מבוססת בכפר סנט קוונטין (Saint Quintin,Aisne) בצפון צרפת. אביו פול היה תעשיין פרוטסטנטי ואמו, פאולה שוורדטמן, היתה ילידת גרמניה. כבר מגיל צעיר היה בעל חוש צדק ורגישות גבוהה וידע להביע את דעותיו. בגיל 13, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשעדיין לא היה ברור גודל האסון העתיד לבוא כבר יצא בהצהרה, שלא התקבלה בהבנה בביתו, על היותו פציפיסט, ולמרות דעותיו הוא לא ויתר על השירות הצבאי. בתום המלחמה החל ללמוד תיאולוגיה בפריז ובגיל 24 המשיך את לימודיו בניו יורק, שם פגש את מגדה גרילי די קורטונה. שנה לאחר מכן נישאו השניים והביאו לעולם ארבעה ילדים.

מגדה אליסה לריסה גרילי די קורטונה נולדה בפירנצה בסוף שנת 1901. אביה אוסקר, אציל פלורנטיני איטלקי היה מהנדס וקולונל בחיל ההנדסה של איטליה ואמה נלי הייתה רוסייה. זמן קצר לאחר שמגדה נולדה מתה אמה ואביה נישא בשנית לאישה קתולית איטלקייה, ולזוג נולדו שלושה ילדים. את ההשראה קיבלה מגדה מסבתה מצד אמא ווריה פוג'יו ויסוצקי, אישה חזקה קשוחה ועצמאית שנולדה בסיביר, לשם הוגלה אביה על ידי הצאר. היא היתה נוצרייה אורתודוקסית שעזבה את בעלה ועברה לפירנצה. מגיל 10 עד 18 למדה מגדה במנזר קתולי לשם נשלחה על ידי אמה החורגת וכשסיימה עברה ללמוד בבית ספר גבוה בפירנצה. בשנת 1925 עברה לניו יורק ולמדה עבודה סוציאלית. שם פגשה את 'הפציפיסט' אנדרה טרוקמה.

עבודתו הראשונה של אנדרה הייתה ביישוב סן-לה-נובל בצפון צרפת שם שימש כמנהיג הדתי של פועלי המתכת והכורים קשיי היום. בשנת 1934 מונה אנדרה כפסטור (רועה רוחני – תואר המקביל לכומר קתולי) בעיירה לה שמבון-סור-ליניון. היישוב הוקם במאה ה-16 על ידי הוגנוטים (פרוטסטנטים צרפתים) שנרדפו על ידי הכנסייה הקתולית ומאז ועד היום בני העיירה נמנים עם מיעוט דתי פרוטסטנטי בתוך צרפת הקתולית, מיעוט שנרדף בשל דתו. ארבע שנים לאחר הגעתו ייסד אנדרה טרוקמה, יחד עם חברו הכומר אדוארד תייס את המכללה הבינלאומית סבנול (Lycée International Cevenol) שנועדה לתת השכלה לאיכרים המקומיים. המכללה חינכה לאהבת אדם באשר הוא, ללא כל קשר לדתו, אך האידיליה לא ארכה זמן רב ושינתה כיוון עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה. באמצע שנת 1940 פלש הצבא הנאצי לצרפת והקים את ממשלת וישי.

נשק הרוח וההתנגדות

למחרת הכניעה, נשאו אנדרה טרוקמה ושותפו אדוארד תייס את הדרשה שנודעה בשם 'נשק הרוח': "אסור לנו להפוך לעבדים, ולהתכופף בפחדנות מול אידיאולוגיות חדשות. שלא יהיו לנו אשליות: דוקטרינת האלימות הטוטליטרית רכשה בימים האחרונים יוקרה אדירה בעיני העולם... הבה נתחיל לבטוח זה בזה שוב, ולברך זה את זה, ונזכור בכל מפגש, כפי שעשו הנוצרים הראשונים... הבה נקבץ את עצמנו באופן נחרץ סביב ישוע המשיח... חובתם של הנוצרים היא להתנגד לאלימות המופעלת על מצפונם בנשק הרוח. אנו קוראים לכל אחינו במשיח לא להסכים לשתף פעולה עם האלימות הזו... לאהוב, לסלוח, לעשות טוב ליריבינו, זו חובתנו... אנחנו נתנגד כאשר יריבינו רוצים לדרוש מאיתנו כניעות בניגוד לפקודות הבשורה. נעשה זאת ללא פחד, כמו גם ללא גאווה וללא שנאה". הדרשה טלטלה את התושבים ולאורך כל המלחמה נקטו בגישה של התנגדות לא-אלימה וסולידרית.

באוקטובר 1940 התקבל צו של המרשל פטן המחייב להצדיע במועל יד בטקסים שונים. טרוקמה ושני שותפיו לניהול המכללה, אדוארד תייס ורוז'ה דרסיסאק, טענו כי ההוראה היא בניגוד למצפונם ובחרו באי ציות ובהתנגדות לא אלימה.

חודש לאחר הפלישה לצרפת, ביולי 1940, בוטלה אזרחותם של כ-16 אלף יהודים. בהמשך נאסר עליהם לעבוד בשירות הציבורי ובאוגוסט כבר נדרשו לענוד טלאי צהוב. לקראת סוף השנה נשלחו היהודים למחנות מעצר בדרום צרפת – אז החלה הפעילות להצלתם.

פעילות ההצלה החלה בפליטה אחת שמגדה דאגה לה למסתור אצל חברים. היה ברור שמספר הפליטים יגדל ולכן פנה אנדרה טרוקמה לקהילתו וביקש מהם להציל את היהודים, או כפי שכינה אותם 'אנשי התנ"ך'. תושבי העיירה שנרדפו גם הם בשל היותם פרוטסטנטים ראו ביהודים שותפים לאותו גורל, גורל הנרדפים, ונרתמו למשימה. הן ההוגנוטים והן הקוויקרים (נוצרים הדוגלים בשלום ואי-אלימות) סייעו בגיוס המשאבים כדי להבטיח את המשך חייהם של היהודים שאותם הצילו. כך הפכה העיירה וסביבתה לאי של ביטחון יוצא דופן בלב הגיהינום בצרפת.

כשהחלו המשלוחים ממחנות המעצר למחנות ההשמדה גברה הפעילות. פעולות ההצלה התנהלו כמבצע צבאי מוקפד. מגדה לקחה חלק משמעותי בפעילות ההצלה והייתה אחראית לאיתור המשפחות שהיו מוכנות להסתכן ולסייע ליהודים. חלק מהפעילים המתינו בתחנת הרכבת וקלטו את הפליטים מיד עם הגעתם. הכומר אדוארד תייס ואשתו מילרד לקחו על עצמם את הברחת היהודים לשווייץ השכנה. הם ארגנו עבורם תעודות זהות מזויפות וכרטיסי קצבת מזון והובילו אותם בדרכים סודיות אל הגבול עם שווייץ הניטרלית, שם העבירו את הפליטים היהודים לידי פעילים פרוטסטנטים מן הצד השני שלקחו אותם למקום מבטחים. ניתן להעריך כי פעולות אלו הצילו כ-5000 יהודים.

הנאצים החל לחשוד כי מתקיימות פעולות הצלה והם הזהירו את אנדרה טרוקמה. תשובתו הייתה חד משמעית: "האנשים האלו הגיעו לכאן כדי לקבל עזרה ומחסה. אני רועה הצאן שלהם. רועה אינו עוזב את צאן מרעיתו... אינני יודע מה זה יהודי. אני מכיר רק בני אדם". בהמשך החלו הנאצים להיכנס לעיירה ולחפש יהודים. אחד התושבים סיפר: "כשהחיילים היו מסתלקים, היינו נכנסים ליער ושרים שיר. כששמעו את השיר ידעו היהודים שניתן לצאת בבטחה."

באוגוסט 1945 ביקר בעיירה ז'ורז' למיראנד שהיה שר בממשלת וישי והזהיר את אנדרה לחדול ממעשיו. המצב היה נפיץ ומסוכן אך אנדרה טרוקמה המשיך לדרבן את קהילתו "לעשות את רצון האל, לא את רצון בני האדם". כמו כן קרא בפני קהילתו את הקטע המדבר על ערי מקלט: "ב שָׁלוֹשׁ עָרִים, תַּבְדִּיל לָךְ: בְּתוֹךְ אַרְצְךָ--אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ...; וְהָיָה, לָנוּס שָׁמָּה כָּל-רֹצֵחַ... הוּא, יָנוּס אֶל-אַחַת הֶעָרִים-הָאֵלֶּה--וָחָי... ז עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר: שָׁלֹשׁ עָרִים, תַּבְדִּיל לָךְ. ח וְאִם-יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ; וְנָתַן לְךָ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ.... י וְלֹא יִשָּׁפֵךְ, דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב אַרְצְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים י"ט) - אם לרוצח צריך להכין ערי מקלט קל וחומר לאלו שהם חפים מפשע.

ב-13 בפברואר 1943 נעצרו אנדרה טרוקמה, אדוארד תייס ורוג'ר דרסיסאק אך לאחר ארבעה שבועות מתוחים שוחררו בדרך נס ושבו לפעול במשנה זהירות.

זיכרון, הוקרה ומורשת

5000 ניצולים הם אלפי סיפורים וכל סיפור הוא עולם ומלואו. עם הניצולים נמנה אלכסנדר גרותנדיק מגדולי המתמטיקאים של המאה ה-20 ואמו, ודניס סיקירסקי שהדליקה אחת משש המשואות בשנת 2003 בעצרת הפתיחה הממלכתית ב'יד ושם'. הסיפור המזוהה ביותר עם העיירה הוא סיפורו של הילד האוסטרי היהודי אריק שוואם. בגיל 13 נמלט אריק עם הוריו וסבתו ממחנה הריכוז הצרפתי רִיוֶוזַאלט הנודע לשמצה, ממנו היתה אמורה המשפחה להישלח למחנה ההשמדה אושוויץ. בקיץ 1943 הצליחה המשפחה להגיע לעיירה של אנדרה והוסתרה במשך בו שנתיים.

בתום המלחמה חזרו הוריו של אריק שוואם לוינה אך אריק עצמו נשאר בעיירה. בשנת 1950 עבר לליון כדי ללמוד רוקחות ושם הכיר את רעייתו לעתיד. אריק שעשה חייל בעסקיו לא שכח את העיירה ותושביה שהצילו אותו ואת משפחתו. אריק שוואם נפטר בסוף שנת 2020 בגיל 90. שבועות ספורים לאחר מותו פנה הממונה על עזבונו של שוואם למועצת העיירה והודיע להם שאריק שוואם הותיר לעיירה את הונו שנאמד בסכום העולה על 2 מיליון יורו. "ביחס לגודל העיירה שלנו, מדובר בסכום נכבד בהחלט", אמר ראש העיר, ועל פי בקשתו של שוואם העירייה ייעדה להשקיע את הכסף בתוכניות חינוך ופעילויות לילדים ולנוער.

בתום המלחמה המשיך אנדרה טרוקמה בפעילות למען השלום ומונה למזכיר התנועה הבינלאומית לפיוס (MIR) באירופה. הוא היה בין הראשונים שהפגינו נגד מרוץ החימוש הגרעיני בצרפת בשנת 1958, ומשנת 1960 ועד פרישתו ב-1970 עמד בראש הפדרציה הצרפתית נגד חימוש גרעיני.

אנדרה לא היה היחיד במשפחתו שפעל למען הצלת היהודים. אחיינו דניאל טרוקמה היה מורה וניהל פנימייה בכפר שגם בו הוסתרו ילדים יהודים. ביוני 1943 פשט הגסטאפו על בית הספר ודניאל נאסר עם 18 מתלמידיו. הוא הואשם בכך שהגן על נער יהודי בן 16, ובתחילת 1944 נשלח למחנה ההשמדה מיידנק, שם נרצח והוא היה בן 34 בלבד.

בתחילת שנת 1971, הכיר 'יד ושם' באנדרה ומגדה טרוקמה כחסידי אומות העולם ואיתם הוכרו עוד 32 מאנשי העיירה. חמש שנים לאחר מכן הוענק התואר גם לדניאל טרוקמה. בשנת 1990 זכתה העיירה כולה להוקרה על מעשיה.

סיפור הגבורה של תושבי העיירה והזוג טרוקמה הונצח בסרטים ובספרים. בשנת 1987 יצא הסרט 'Weapons of the Spirit' (בתרגום חופשי 'הנשק של רוח האדם') והסרט 'גבעת אלף הילדים' (La colline aux mille enfants) שנוצר בהשראת סיפור ההצלה.

הסופר אלבר קאמי זוכה פרס נובל, הגיע לעיירה בשנת 1942 כדי להחלים ממחלת השחפת ובמשך חודשים תיעד את חוויותיו מאותה תקופה ביומנו.

בשנת 1979 כתב פיליפ פול האלי את הספר 'פן יישפך דם תמים', וב-1998 כתב קרול מטס את הספר 'גדול ממלאכים', שניהם מספרים את סיפורם של תושבי העיירה. גם בספרו העלילתי של הסופר היהודי רומן גארי 'עפיפונים', ישנה התייחסות לעיירה ולפועלם של מגדה ואנדרה טרוקמה. הספר נחתם במשפט: "ולסיום סיפורי זה אשוב ואזכיר את השמות אנדרה טרוקמה ולה שמבון-סור ליניון, כי אין כמוהם."

אנדרה טרוקמה מת בז'נבה ב-5 ביוני 1971 בגיל 70. מגדה טרוקמה האריכה ימים ומתה ב-10 באוקטובר 1996 בגיל 95.