מריה רוזטה שפירא (מרים הרי)

משפחת שפירא בירושלים

מרים הרי נולדה בשם מריה רוזטה שפירא בפברואר 1869 בירושלים, שם התחנכה עד גיל 14. ירושלים של אותם הימים הייתה עיר חמורת סבר, כלואה בין חומות ותושביה קנאים דתיים. אביה של מריה, מוזס וילהלם שפירא, היה יהודי מקייב שהגיע בשנת 1856 לירושלים והוא בן 26. מוזס המיר את דתו ונישא לאחות רוזטה, פרוטסטנטית גרמניה שטיפלה בו כששכב חולה בבית החולים 'הדיקוניסות מקיזרסוורטה'. מוזס וילהלם שפירא הקים בית מסחר לעתיקות שאותן מצא או רכש. הוא ידע להפיח חיים בחרס ובקלף. עם האותיות המשונות הוא 'מכר' סיפור מהעבר הרחוק וכשהביקוש עלה התחיל ל'ייצר' עתיקות, ביניהן את 'חרסי מואב'. אמנם חלקם התגלו כזיופים, אבל את פרסומו כנוכל הוא קיבל כשניסה למכור את 'כתב היד העברי העתיק ביותר' - רצועות עור שעליהם חלק מספר 'דברים'. עבור הרצועות הוא היה אמור לקבל סכום כסף עצום מהמוזיאון הבריטי, אבל כשחוקר צרפתי חשף כי יריעות עור אלו הן זיוף אחד גדול, בוטלה העסקה ושפירא ירד מנכסיו. הוא עזב את ירושלים ונדד ממדינה למדינה. שפירא שם קץ לחייו במלון עלוב ברוטרדם (את סיפורו אפשר לקרוא בספרה של שולמית לפיד 'כחרס הנשבר').

הספר 'בת ירושלים הקטנה' בו מתארת מריה רוזטה שפירא את חייה שלה תחת השם 'ציונה' נפתח כך: "ציונה נולדה בבית ערבי עתיק על הר ציון. החדר היה מקומר כמערת כנסיה, האור נכנס בו דרך חלון קרוע בגובה הקיר ובעביו, כבכלא, ומתחת לווילאות המטה שכבה אמה, מצפה לבואה. כתלי הבית, העבים ככתלי מבצר... באצבעותיה מנתה מספר למתים ובמחשבתה חלקה אותם לפי דתם. ובנקל הבחינה בהם: המוסלמים בתחינותיהם החוזרות ונשנות ובדומיית צעדיהם... היוונים בפזמוניהם המאנפפים ובענני הקטרת שמילאו פתאום את חדר... היהודים במרוצתם ללא סדר."

היו אלה ימים שירושלים ראתה צליינים רבים והכוח היה בידי הכנסיות. הקונסוליה הראשונה שנפתחה בעיר הייתה הקונסוליה הבריטית, והבריטים הביאו לארץ את הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה ששמה לה למטרה לנצר את היהודים. היהודים חיו בדוחק והכנסיות עם רופאיהן ובתי החולים שלהן פיתו את היהודים להתנצר. מנהיגי הקהילה היו ערים לבעיה והטיפו בשער. הקהילה היהודית בעיר הייתה מורכבת מספרדים שהגיעו מגלות ספרד ואליהם הצטרפו מאוחר יותר אשכנזים שחיו על כספי החלוקה שהגיעו מחו"ל.

מריה רוזטה שפירא הייתה שייכת לזרם הפרוטסטנטי. עדה קטנה שלא הייתה אהודה על הקתולים ושנואה על היהודים. כמו אביה הייתה מריה חכמה, בעלת ראיה חודרת ויכולת תיאור. היא שלטה בגרמנית, אנגלית ועברית ואת השפה הערבית למדה "מפי המשרתים והעם."

דרך אהבותיה של מריה רוזטה שפירא אנו נחשפים לדמויות השונות בעיר של אותה עת.

אהבתה הראשונה של ציונה (היא מריה רוזטה שפירא) הייתה בגיל שבע לעמר בן דיב - הבדווי ה"יושב על סוס מרופד, איש לבוש מעיל שחור וכולו אומר יופי, גאון וכבוד". לציונה היה נדמה שכל הדר המדבר חדר יחד אתו לתוך החצר: "בידו השחומה האמיצה אחז חרב גדולה בנרתיק של כסף משובץ באבנים יקרות".

מאובדן האב אל פריז

ילדות מאושרת זו נקטעה כאשר אביה, אותו אהבה וסגדה לו, נטל את נפשו ואתו נעלמו הנוחות החומרית, החוכמה, הסיפורים ואהבתו אליה, שכן שניהם הביטו בסביבה כצופים מהצד. אובדנו הביא את מריה רוזטה שפירא להתרסקות נפשית. עניות ומלאות בושה עזבו מריה רוזטה שפירא, אמה ואחותה את העיר והחלו לנוע ברחבי אירופה. תחילה הגיעו לגרמניה, מולדתה של האם. מריה התקבלה לבית ספר למורות אך הלימודים לא קסמו לה והיא החלה לגלות עניין בכתיבת זיכרונותיה מהעיר ומאהוביה.

אהובה השני היה דוד הקטן והחיוור, בנו של החייט, שהתגורר באחד הבניינים הסמוכים לבריכת חזקיה שבאותם ימים עדיין הייתה מלאה מים. כילדים שיחקו דוד ומריה רוזטה שפירא יחד ונפשותיהם נקשרו באהבה. בשובה הביתה מחופשה מיהרה ציונה אל הבריכה והבחינה בדוד הקטן מעברה השני. "הוא עמד על המשמר, חיוור ודקיק מן הרגיל, כאילו היה עומד ומצפה זה שלושה ירחים לבואה. אך ראה אותה רעד אחז את גופו. היא הניפה לו את מטפחתה, נרתחת מקוצר רוח ומהתלהבות: בוא! מהר ובוא! עליך אך לרדת בסולם ולבוא עד הלום!". דוד הקטן מיהר לרדת בסולם מן הגזוזטרה ולחוש לקראתה. קרקע הבריכה הייתה קשה בשוליים, אך ככל שהתקדם דוד אל מרכז הבריכה הלכו רגליו הדקות ושקעו בבוץ הירוק הטובעני. ציונה פרצה בזעקות ושיוועה לעזרה. אביה ועוזריו חשו למקום וחבל נקשר והושלך לעברו של הילד האומלל. כשהוא רועד מקור ומחוסר הכרה נמשה מן הבוץ והובהל לבית החולים. בתום שלושה ימים, כשמריה רוזטה שפירא ליד מיטתו, "כבה דוד הקטן כאבוקה" ומת.

בסוף השנה השלישית הוכשרה מריה כמורה בבית ספר עממי. היא סיימה את הבחינות בהצלחה ומצאה עבודה כמורה לגרמנית בבית ספר 'הרועה' בפריז.

לפריס הגיעה מריה רוזטה שפירא בשנת 1888 והיא בת שמונה-עשרה. השפה הצרפתית הייתה זרה לה אך יופייה של העיר, האווירה, האנשים, ובעיקר רוח החופש ההפוכה לרוח עיר ילדותה כבשו אותה. בבקרים לימדה גרמנית ועבדה גם כמזכירתו של ד"ר מאזוך (שעל שמו המונח מאזוכיזם) ובלילות למדה צרפתית. באותה עת נדבקה בקדחת הכתיבה וכך הכניעה את השפה שבתחילה הייתה זרה לה. היא הפכה לסופרת ובין ידידיה ניתן היה למצוא את הסופרים קטול מנדס וג'ול למטר שסייעו לה בצעדיה הראשונים.

אהבתה הבאה בירושלים היה פרדי מור היפה, בן הקונסול האנגלי. יחד הם חוו הרפתקאות נועזות על גגותיהם המסתוריים של בתי העיר העתיקה ובחשכת סמטאותיה. יחסי השניים נעכרו בשל אירוע בו נס פרדי על נפשו כשהוא מפקיר את מריה רוזטה שפירא לסכנה אמיתית. היה זה כמעט טבח שעמדו לערוך המוני 'חוגגי מכה' שנתאספו בעיר טרם יצאו למסע העלייה לרגל, בתושבי ירושלים הלא-מוסלמים. בספרה 'בת ירושלים הקטנה' מתארת מריה את אימת הפוגרומים, את אכזריות העיר והמלחמות הבין-דתיות.

היצירות הראשונות של מריה רוזטה שפירא התפרסמו בשנת 1898 בעיתון לזכויות הנשים. פעמיים בחודש פרסמה סיפור או מסה והקוראים חיכו לסיפורים שלה. הסיפורים היו על רקע נופי ארץ יהודה, עבר הירדן, חיי הבדווים, יצרים, נקם ואהבה עזה - כל מה שהיה זר לצרפתים - אקזוטי ומרגש.

בסוף כל שנה אספה את כל הכתבות וכרכה אותם לספר 'אורחות בדווים', אז עברה לכתוב סיפורים שלמים. עד לשנת 1914 כבר כתבה שמונה רומנים. הספר שהביא לפרסומה היה 'כיבוש ירושלים' – הספר הראשון שכתבה בשנת 1904 - אותו הקדישה לאביה. מריה רוזטה שפירא זכתה על 'כיבוש ירושלים' בפרס 'פמינה' היוקרתי ובאותה שנה נישאה לצייר לאון פרו.

בשנת 1914 פרסמה את ספרה 'בת ירושלים הקטנה' שהוא בעצם סיפור חייה. בספר היא מתארת את 14 שנות חייה בארץ. ציונה זו תככב גם ברומנים נוספים 'ציונה בין הברברים', 'ציונה בברלין' ו'ציונה בפריז'.

מן המיסיון אל מאהבי ציון

אהבתה הלוהטת ביותר של ציונה היה קזימיר קרקוביץ, פליט יהודי רוסי מפרעות 1882 ('סופות בנגב') שהפך למיסיונר נוצרי. אהבה זו חושפת את הפעילות המסיונרית של המיסיון האנגליקני - 'החברה לעזרת הפליטים היהודים' - שפעל בהצלחה בירושלים וברחבי ארץ ישראל.

כך היא כותבת: "עטוף באדרתו הלבנה הטיף לפני הקהל בבית הכנסת. הוא שעודנו יהודי סיפר להם על הבהלות, הרדיפות והצרות שעברו עליו. וכאשר נכמרו רחמי השומעים ודמעות ניגרו מעיניהם, הכריז בלהבת קודש כי למן היום והלאה הוא מקדיש את חייו למשיח זה אשר בשמו יתיימרו רודפיו. בן רגע קמה מהומה נוראה. התנפלו עליו, ירקו בפניו, קללוהו: גוי, בוגד, מחרף, בן-מוות אתה... איזו אצילות בהליכותיו לגבי שאר היהודים, הרהרה... זהו בן-מלך".

בשנת 1920 הגיעה מריה רוזטה שפירא לטיול בארץ ובשנת 1922 חזרה אליה שוב. טיול זה הותיר עליה רושם אדיר. היא הוקסמה מהעיר תל אביב ומהמפעל הציוני ושנה לאחר מכן יצא ספרה 'מאהבי ציון'. מריה רוזטה שפירא שמעולם לא הייתה ציונית ואף הסתייגה מהציונות. בהקדמה לספר כתבה: "מדן עד באר שבע ראיתי את גדודי העבודה הסוללים את הדרכים המובילות לציון. ראיתי אומה יהודית חדשה מייערת את 'הרי הנצח', מכשירה את 'מרחבי האלוהים'. שמעתי חדווה צעירה שרה את 'השירים החדשים' בשפתו של המלך דוד, בציפייה לגאולת ישראל. הבנתי שהציונות היא שירה. אהבתי אותה. האמנתי בה". ספר זה הוא אחד מהספרים היפים ביותר שנכתבו בידי אישה שאינה יהודייה אודות תחייתנו.

ב-1934 הפכה מריה רוזטה שפירא לאבירת לגיון הכבוד הצרפתי. היא המשיכה לחיות בפריז גם במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי שהוכיחה שאינה יהודייה. חלק מספריה צונזרו בידי השלטון הצרפתי אולם היא המשיכה לכתוב ולפרסם. מריה רוזטה שפירא נפטרה בפריז בגיל 89. לא היו לה ילדים משלה פרט לבן מאומץ.

הספר 'בת ירושלים הקטנה' תורגם מצרפתית לעברית בידי ד"ר יעקב לונץ שחתום כיעקב אסיא. יעקב לונץ הוא בכורו של אברהם משה לוּנְץ, מראשוני וראשי חוקרי ארץ ישראל, סופר, מו"ל, עיתונאי וגיאוגרף ארצישראלי.