משפחת שטורמן

מכפר ליד קייב לסג'רה

השושלת נפתחת עם הגעתו לארץ של חיים שטורמן הראשון. חיים היה בנם הצעיר של משה ומנוחה. הוא נולד בכפר ליד קייב, שם הייתה משפחתו המשפחה היהודית היחידה. ונוסף ללימודיו ב'חדר' למד עברית, תנ"ך, תולדות ישראל וכמובן רוסית וחשבון.

לחיים היו ארבע אחיות. חיה הייתה הראשונה שעלתה לארץ בשנת 1905 ושנה אחריה עלתה כל המשפחה. המשפחה התגוררה ביפו וחיים נרשם ל'גימנסיית הרצליה'. הוא למד במחזור הראשון של בית הספר התיכון העברי הראשון וכבר שם הוא חלם לעשות היסטוריה... כשנפטר אבי המשפחה עברה המשפחה לסג'רה (אילניה של ימינו). חיים בן ה-17 התחיל לדאוג לפרנסת המשפחה ועבד בחריש. אמו עברה ליבניאל והקימה שם מטבח פועלים שפרנס אותה בדוחק. שפרה הבכורה ואחיותיה אסתר ושרה הצטרפו לקולקטיב המושבה סג'רה, יחד עם אנשי העלייה השנייה והשתלבו באגודת 'השומר', בעבודות חריש,סיקול אבנים ועבודות קרקע ושדה שהיו קשות גם לגברים. האחיות שטורמן הגיעו לחוות העלמות של חנה מייזל בכנרת, שם הכירו את המשוררת רחל ואת קריינדלה שקיבלה מרחל את שמה החדש 'עטרה'. האחיות שטורמן אימצו את עטרה והיא הפכה לאחותן החדשה.

חיים, שכאמור עבד כחקלאי בסג'רה, הצטרף לשמירה עם חברי 'בר גיורא' ו'השומר'. הוא התיידד עם החברים לשמירה ועם הפועלים בעבודה ונקשר קשרי-נפש עם סג'רה, אדמתה ונופה. עם פרוץ השביתה בשנת 1910 נגד עבודה שכירה, עזב חיים בכאב לב את סג'רה ועבר לעבוד בשמירה ביבנאל ולאחר מכן בזיכרון יעקב ובחדרה, שם נמנה עם ששת השומרים היהודים הראשונים. מחדרה עבר למרחביה - היישוב היהודי הראשון שעלה על הקרקע בעמק יזרעאל.

בשנת 1912, בהיותו השומר במרחביה, נדרש חיים על ידי צבי ניסנוב להצטרף אליו ליבניאל. תוך כדי רכיבתם בסמוך לכפר כמא, נקלעו חיים שטורמן, צבי ניסנוב ושומר נוסף שהיה עימם לחילופי אש עם רועים ערבים. צבי חיפה על חבריו שנסוגו. חיים חזר במהרה למקום האירוע ויחד עם ניסנוב הודה במעורבותו בחילופי האש. השניים נעצרו על ידי המשטרה התורכית ונפסקו להם שלוש וחצי שנים מאסר בכלא עכו. אחרי שנה וחצי, בהתערבות ישראל שוחט ובן-גוריון, הם שוחררו.

במהלך שנה וחצי זו גילתה עטרה כי חיים אינו רק 'אחיה' אלא מושא אהבתה, וחיים גילה בכלא כי ליבו יוצא אליה. עטרה סיפרה כי היא נדרה שאם חיים ישוב מהמאסר תינשא לו מיד, וכך תיארה את חיים: "גבוה, מתון, שתקן ומסוגר... נראה שונה מאחרים, מוזר בהליכותיו, מעורר תשומת הלב באופן הסתכלותו באנשים מתוך ריכוז ומחשבה". כשחזר חיים מהכלא לבית אחותו בבן שמן, פגש את עטרה והם החליטו להתחתן. במיתולוגיה של מרחביה מספרים שהכל היה מוכן - החתן המתין בלבוש מהודר אך הכלה לא באה…

הקהל החל להתלחש ולדאוג אך חיים, שהיה רגוע וחייכן, אמר: "ככה זה עם עטרה… כל כך עסוקה כל הזמן שבוודאי שכחה מהחתונה". לבסוף הגיעה עטרה כולה מבוישת: "סליחה" קראה, "אפיתי חלות והשקיתי את גן הירק ולא שמתי לב לזמן שעובר". "מה אמרתי לכם?" צחק חיים "גם להתחתן אין לה פנאי"…

חזון תל עדשים

בכלא קיבל חיים החלטה נוספת - חייבים להקים מושב של שומרים. עם שחרורו החל לפעול למימוש חזונו להקים את קבוצת תל עדשים, מקום בו חברי 'השומר', שהיו בינתיים לבעלי משפחות, יעגנו את המשפחות שלהם ולא יטלטלו אותם בין המושבות בהן עבדו. לכל חבר יהיה לאן לחזור באופן קבוע.

הימים הם ימי הצהרת בלפור. הבריטים מתקרבים לארץ והתורכים מתחילים לסגת צפונה. מחתרת ניל"י החלה לעבוד למען הבריטים כנגד התורכים וחיים ידע שגורל הישוב היהודי נתון ליכולת להגן על עצמו. הוא החל לעסוק בצבירת נשק. השקט הנפשי, הזהירות וקור רוחו עמדו לו גם כאן. "הוא לא היה מפקד ולא בעל תואר, אבל בכל שעה אחראית היו העיניים מופנות אליו מאליהן". כך כתב שותפו לעבודה אליהו גולומב.

אבל בתל עדשים לא הכול הלך על פי החלום של חיים. המקום היה קטן ודל. כשהגיעו למקום שומרים ותיקים, לאחר שנות נדודים לא מעטות, התאכזבו שלא קיבלו לא עבודה ולא יחס הולם. במקום נתגלעו מריבות על סידור העבודה, מזון לסוסים וזכויותיהן של המשפחות. חיים ועטרה החליטו לעזוב...

בסוף מלחמת העולם הראשונה חיים ועטרה הצטרפו לקבוצת כנרת, שם נולד בנם הבכור משה. את הבשורה קיבל האב הטרי מרחל המשוררת (בלובשטיין) שנמצאה אז בבית החולים בצפת.

מפקד הביטחון של העמק

בתקופת כנרת החל חיים שטורמן לסייע ליהושע חנקין ברכישת קרקעות עמק יזרעאל עבור הקרן הקיימת ובשנת 1921 עברה המשפחה לעין חרוד, שם הקים את ענפי המשק השונים והשתלט מיד על ענייני הביטחון. ילדיהם של הזוג שטורמן, משה הבכור, דבורה ותמה הצעירה השתלבו בחברת הילדים. חיים לקח תחת אחריותו את ריכוז הביטחון בגזרת עין חרוד ועמק בית שאן והוא היה ממניחי היסודות ליישובי 'חומה ומגדל'. הערבים כינו אותו 'שייח אל משאייח' של היהודים, הבדווים כינו אותו בהערכה 'חווג'ה חיים' והפקידות האנגלית כינתה אותו 'מושל המחוז היהודי'. באותן שנים מגיע לעמק ה'ידיד' צ'רלס אורד וינגייט, ויחד הם הקימו את 'פלוגות הלילה' שמפקדתן הייתה בקיבוץ עין-חרוד. אורד וינגייט אמר עליו כי "מוטב לשתוק עם חיים שטורמן, מאשר לשוחח עם אנשים אחרים".

בשנת 1935 החליט משה רוזנפלד ממנחמיה לתפוס את הכנופיה של עז-א-דין אל-קאסם שבסיסה היה בג'נין ופעלה בפרדסים ובשדות העמק. משה שיצא על סוסו לכיוון הגלבוע נרצח על ידי הכנופיה. בהלווייתו טבע חיים את הביטוי "נופלים ההולכים ראשונה".

היה ברור כי העיסוק של חיים הוא מסוכן ביותר. לא מעט נשאל בדאגה לא מוסתרת האם באמת כדאי לבקר במאהל בדואי זה או בכפר ערבי אחר כשהיחסים כה מתוחים. חיים נהג לענות "אין דרך אחרת. אנו מחויבים לחיות אתם ולהיפגש איתם ולבוא סוף סוף לידי הבנה איתם. לפי אומץ רוחנו יכבדונו, ולפי מורך לבנו יבזונו, ועלינו לא לפחד ולהיכנס אפילו לתוך לועם". על כך כתבה אשתו עטרה: "לא העזתי להתערב. במעמקי נפשי הייתה לי ההכרה שאת הנדרש יש לעשות ובכל מחיר".

כמעט שלוש שנים אחרי שקבר את חברו משה רוזנפלד יצאה משלחת לחפש מקום ליישוב שלימים ייקרא 'כפר רופין'. בראש השיירה נסע רכבו של חיים שטורמן וחבריו אהרון אטקין מקבוצת גבע, שותפו לענייני ההגנה והביטחון, והווטרינר ד"ר דוד מוסינזון. בדרכם מבית-שאן לטירת צבי עלה רכבם על מוקש והשלושה נהרגו. חיים היה בן 46 בנפלו. עטרה תיארה את אותו יום: "נכנסה חברה למקלחת ואמרה לי: חיים נפצע קשה. נסעתי. כשהתקרב האוטו למקום האסון ידעתי כי הכל תם. שלוש אלונקות מכוסות סדינים. באלונקה הראשונה: מוסינזון ישן. בשנייה- אטקין חיוור. בשלישית –חיים עודנו חם".

עם היוודע דבר האסון אבל כבד ירד על העמק. מבקרים מכל הארץ הגיעו לחצר עין חרוד. בזה אחר זה הונחו זרים על הקבר. אורד וינגייט כתב על זרו: "יהודי גדול, ידיד הערבים. נפל בידי ערבים". חברו מימי 'השומר' אמר עליו: "והנה האיש הזה, האזרח האמיתי בארץ הזאת, נקטף בעצם פעולתו. כאשר רצון היצירה ופוריות חייו הגיעו לשיא פסגתם, רוסק על ידי אותו הכוח הפועל בשם 'הכול מותר'". עטרה עמדה דומם מול קברו הטרי של בעלה. על הקריאה "להיות חזקים", שהושמעה בהלוויה, השיבה: "אנחנו חזקים!" עטרה לא בכתה. כשראתה את אחותו שרה בוכה, לחשה "אנשי 'השומר' אינם בוכים". על קברו של חיים שטורמן נחקקו מילותיו שלו כפי שנשא בהלווייתו של חברו משה רוזנפלד: "נופלים ההולכים ראשונה".

הזיכרון והאסונות במשפחה

לזכרו הוקם מוזיאון בית חיים שטורמן; הישוב מעוז שינה את שמו למעוז חיים ומעיין הסחנה הפך לגן לאומי 'גן השלושה' הנקרא על שם חיים והחברים שנפלו עמו.

בתום ימי האבל קיבל הבן משה את האקדח והמשקפת של אביו. עשר שנים לאחר מות אביו נשא לאישה את ראומה בראלי וכשנולד בנם הם העניקו לו את השם חיים. כשהיה חיים (השני) בן שנתיים פקד אסון נוסף את השטורמנים. לא הרחק מהיכן שעלה האב חיים שטורמן על מוקש, כדור של צלף פילח את ליבו של משה הבן ועטרה מצאה את עצמה שוב בבית הקברות, קוברת את בנה, לא הרחק מבעלה. ראומה נישאה בשנית להיסטוריון זאב איבְיַנסקי, איש לח"י בנעוריו, ממייסדי קיבוץ יראון. כשנישאו סיפר זאב: "החלטנו שהקטנה תמר והבן חיים, לא יקראו לי אבא. כדי שלא יישכח משה. חיים היה ילד סגור. עצבני. רק אחר כך הרים ראש והפך שמח. יום אחד הוא שאל אותי: זאב, מה אתה לי? ואמרתי לו: "אהיה לך כאבא והחבר הכי טוב בחיים".

חיים הנכד שכונה 'חיימון' גדל והפך לגבר מרשים. שייטת 13 קיבלה אותו אליה בזרועות פתוחות והוא אף קיבל את עיטור המופת. עשרים שנה אחרי מות אביו משה שוב פקד אסון המשפחה ושוב עמדה עטרה מול קבר פתוח - חיים הנכד נהרג בפשיטה על אי גרין. חיים, כאביו וכסבו, נטמן אף הוא בבית העלמין הקטן בעין חרוד. בן 23 היה במותו. עברה עוד שנה ושוב עמדה עטרה מול ארון נוסף. נכדה אמיר ברין, בנם של תמה שטורמן, אחותו של משה ז"ל נפל בגזרת תעלת סואץ כאשר הטנק בו נהג עלה על מוקש. אמיר היה בן עשרים במותו.

בכל ההלוויות הללו נכחה עטרה. "קברה את ארבעת יקיריה ונפשה שתקה עד לשמיים" (כפי שכתבה תקוה שריג – 'השטורמנים'). סמוך למותה אמרה עטרה "כל כמה שנתאמץ להתעלם מראיית גורל וסמל בחייהם ובמותם (של אנשים) לא נוכל". לאחר האסון האחרון לא התאוששה עטרה שטורמן. מצבות הבזלת שנוספו ליד האבן של חיים היו כבדות מנשוא. יוסף קסל, סופר צרפתי שביקר בעין חרוד ופגש את עטרה, כתב "היא עברה את נתיב כל הייסורים, אולם היא קיבלה אותם מפני שהיו אלה ייסורי אהבה גדולה שנמזגו בארץ הזו שראתה בצמיחתה".

עטרה נפטרה בשנת 1973 בגיל 80 ונקברה לצד יקיריה באדמת עין-חרוד. יורם קניוק שהיה בהלוויה תיאר את החברים שבאו לחלוק לה כבוד אחרון: "הם היו אגודת סתרים. הם חלמו ובנו ולבסוף נעלמו מן הבמה. הם נשבעו; בדם ואש יהודה תקום, והפורץ גדר ינשכו נחש. הם באו, האחרונים שבהם, נחושי נחש לא נשוכים אבל מקומטים, מלאי הוד, לבושים מצחיק, עם שפמים ושיבה, לקבור את יקירתם…" "מתים – ההולכים ראשונה"