קלורינדה מיינור

במחצית המאה ה-19 נערכו במספר קהילות נוצריות בעולם חישובים שונים שהביאו למסקנה אחת: בוא המשיח בפתח! הוא יופיע בארץ ישראל ומי שייערך בהתאם ירוויח כסף בעולם הזה ויבטיח את מקומו בעולם הבא.

באותה עת הייתה ארץ ישראל מחוז נידח ושומם של האימפריה העות'מאנית, אליו החלו להגיע עולים-פליטים יהודיים. אל חופי יפו החלו להגיע נוצרים (בעיקר פרוטסטנטים) מרחבי העולם, רבים מהם משיחיים, חלקם תימהוניים ורובם אידיאליסטים שלא הכירו את תנאי הארץ ובאו להיערך לקראת המשיח. לכולם הייתה אותה תקווה.

ויליאם מילר היה כומר בפטיסטי שייסד זרם משיחי חדש בנצרות הפרוטסטנטית - זרם האסכטולוגיה, היא תורת אחרית הימים. מילר התנבא כי ב-25 באוקטובר 1843 יגיע העולם אל קיצו בשעה 18:30. אך ביום ובשעה הנקובה לא אירע דבר... מילר חזר לשולחן החישובים וגילה כי נפלה טעות בחישוביו וכי העולם ייחרב סופית באוקטובר 1844 בשעה 08:15. והעולם עודנו סובב...

הכישלונות הנבואיים הללו הביאו לשבר עמוק בקהל המאמינים של שאחת מהן הייתה קלורינדה מיינור. מיינור לא נשברה וחיפשה דרך אחרת להנחיל את הרעיונות הנוצריים והאמונה בביאת המשיח.

מילריזם והציפייה למשיח

קלורינדה מיינור נולדה ב-11 במאי 1807 בפילדלפיה שבארה"ב. בילדותה נהגה להתפלל עם אמה האהובה אביגיל שהייתה דתייה אדוקה ושתיהן ביקשו 'לחפש את האל החי'. אביגיל נפטרה כשקלורינדה הייתה בת 17.

בגיל 21 נישאה קלורינדה לוויליאם פיטר מיינור, בנקאי אמיד שתמך בחלק מהלהט הדתי שלה. שנה לאחר נישואיהם נולד בנם צ'ארלס אלברט ולאחר מכן נולד בנם השני פרדריק שמת בילדותו.

קלורינדה הפכה לפעילה דתית. היא כתבה מאמרים ועבדה כעיתונאית, נאמה באספות, ויצאה אל רחובות פילדלפיה כדי לשכנע עוברי אורח בצדקת דרכם - כך קיבלה את כינויה 'הנביאה'.

לאחר זמן חזתה את עצמה כ'מלכת אסתר' וקיבלה צו לצאת לארץ הקודש. "אחרי שבועות מספר של תפילות עזות בהן פניתי לאל, הוא פתח את הבנתי לקבלת האמת שלו. לא אוכל כאן להרחיב על החיפוש של החוויה המקודשת, על הדמעות ועל התפילות לקראת פגישה עם האל. קשה לדבר על החיים הפנימיים, על השמחה הנובעת מהאמונה שלי בבואו הקרוב, דבר ההופך את המקרה שלי (ומסעי) להכרחי" – כך כתבה ביומנה.

בעלה לא היה מוכן להשתתף בהוצאות הדרך וייתכן שאף התנגד לרעיון, אולם נראה כי אמונתה הייתה חזקה מכל דבר אחר. "מאז הזמן שבו ציפיתי לראשונה לבואו של האדון, לבי עבר במים עמוקים של ניסיון, קרבן צריבה באש. אוכל לומר כי משאלתי רק לדעת ולציית לאדון. המסלול הזה עלה לי בהרבה מורת רוח, צער שגרמתי לאלה שאהבתי, ולאבדן של כל הדברים בחיים אלו."

בשנת 1841 והיא בת 34 נתאלמנה אשת הסוחר אמיד. היא הצליחה לאסוף תרומות ויחד עם חבר יצאה לדרך במסע זה. מטרתה הייתה למלא שליחות, להתפלל במקומות הקדושים ולחזור אל מולדתה, אל חבריה ואל בנה, נשואי געגועיה.

המסע לארץ הקודש

בארץ ישראל פגשה מיינור את ג'ון משולם שהמיר את דתו לנצרות עוד בבריטניה. לארץ ישראל הגיע בשנת 1845. הוא רכש את אדמות הכפר ארטאס (שליד בריכות שלמה דרומית לבית-לחם). תחילה עיבד משולם רק אדמות מעטות בעודו ממשיך להתגורר בירושלים. רק ב-‏12 ביוני 1850 החליט לעבור עם משפחתו לארטאס. תוך זמן לא רב הפכה החווה לסיפור הצלחה. החווה הפכה לאתר תיירות לעולים נוצרים רבים שבאו לראות בעיניהם את הפלא בשממה - הניסוי המוצלח של התיישבות חקלאית אירופית. החווה וג'ון משולם הציתו את דמיונה של קלורינדה והיא הגדירה מחדש את יעודה בחיים.

בנובמבר 1849, כחצי שנה לפני שמשולם עבר לארטאס, הגיעה משפחת גרוסטיינבק הגרמנית לנמל יפו שבפלשתינה: שלושת האחים יוהאן, וילהלם פרידריך ומריה קתרינה עם בעלה גוסטיאל וילדיהם. גם הם, בדיוק כמו קלורינדה מיינור, הגיעו ממניעים דתיים. בתחילה התגוררו המשפחות בירושלים ולאחר מכן עברו יחד עם משולם לארטאס.

קלורינדה מיינור חזרה לפילדלפיה במטרה לגייס כספים למפעלו של ג'ון משולם בארטאס, לשם התכוונה לחזור ולהשתקע. מטרתם של גו'ן משולם, משפחת גרוסטיינבק וקלורינדה מיינור הייתה ללמד את הפועלים היהודים והאחרים את עבודת החקלאות כדי שיוכלו להתפרנס ממנה ולהפסיק לחיות על תרומות שנשלחו מחו"ל.

כך כתבה: "הגענו לכאן בעונה החמה שבה יש מחלות, מתוך ציות למורנו הפנימי ובניגוד לתבונה שלנו, עונה שבה מטיילים אחרים לא לוקחים סיכון לחשוף עצמם, וזה עלה לנו בסבל רב ובגערות שקיבלנו מאנשים מאמינים. למרות זאת, היה זה צעד שהוכיח את עצמו מכיוון שזהו הזמן היחיד שבו היה למשולם פנאי... אישיותו והניסיון המופלא שלו בחקלאות ברגעים אלו של שחרור ציפיות, כשהיהודים אשר בכל הארצות מתעוררים מארצות שבותם, הנם בעלי חשיבות גדולה ומובילים אותנו להעריך באופן רציני את מטרתו של האל בתמיכה שלו בנו."

בסוף 1851 חזרה קלורינדה לארץ הקודש מלווה בקבוצת מאמינים קטנה שהשקיעה את התרומות שקיבלה במאמץ להקים שותפות עם ג'ון משולם. שותפות זו התפרקה אחרי זמן קצר ובשנת 1855 עזבו קלורינדה, יחד עם הקבוצה שהגיעה אתה ומשפחת גרוסטיינבק את החווה והקימו חווה חדשה מצפון ליפו היא 'הר התקווה' ('Mount Hope'). לימים ייבנה על גבעה זו בית הספר 'שבח' ברחוב המסגר 7 בתל אביב.

החווה של ג'ון משולם בארטאס סבלה ממספר שנים לא מוצלחות של יבול קמל ובשנת 1863 תקפו השכנים הערבים את החווה ורצחו את בנו פיטר והחווה התפרקה.

ב'הר התקווה' יצרה קלורינדה קשרים חמים עם רבה של יפו, הרב יהודה הלוי מרגוזה, וסייעה לו לרכוש חלקת אדמה הסמוכה לחוותה ולתקן משאבת מים, שם הקימו הרב וחסידיו פרדס כי האמינו שאין להמתין לגאולה בחיבוק ידיים: "על יהודי הארץ להתפרנס מעבודת כפיים ולא מכספי החלוקה" גרס הרב. וכך מזיווג מוזר של רב יהודי אדוק מבוסניה ומסיונרית אמריקאית נוצרייה נולד הפרדס היהודי הראשון שזיכה את הרב בתואר "מראשוני הפרדסנים". הפרדס כלל תפוחי זהב, לימונים, אתרוגים, וכן עצי שקד, עצי תמר וגפנים.

חוסר הידע בחקלאות ובשיווק הקשו על הקבוצה של רבי יהודה הלוי מרגוזה לנהל את הפרדס ביפו והם החכירו את הפרדס לקלורינדה מיינור המקצוענית שהעסיקה בו פועלים יהודים.

משבר החווה ביפו

באוגוסט 1855 החריף המשבר. הפרדס התקשה לשרוד ובעת ביקורו הרביעי בארץ רכש משה מונטפיורי את הפרדס ולימים הוקמה עליו שכונת מונטפיורי שבליבה שדרות יהודית על שם אשתו.

קלורינדה מיינור המשיכה לנהל את החווה. בהיותה בת 46 חלתה בסרטן וב-1855 נפטרה ונקברה ב'הר התקווה'. על המצבה נכתב באנגלית: 'לזכר הגברת ק.ס. מיינור מפילדלפיה, ארצות הברית, השליחה לפיתוח התעשייה והעבודה אצל היהודים. מתה בשישה בנובמבר 1855 בגיל 46 שנים. היא עשתה כל מה שיכלה'.

בהספד של הרב יצחק ליסר, עורך העיתון היהודי-אמריקאי 'אוקסידנט', נכתב: "היא הייתה ידידה אמיתית של ישראל והאמינה שהמרת דתם לנצרות תעשה אותנו למאושרים. בעבודת האדמה המעשית שלה, אישה חלשה ובודדה, רצתה להוכיח שאפשר לעשות את הארץ לפורחת על ידי עבודת האיכרים."

את החווה המשיך לנהל בנה צ'ארלס שנתיים נוספות ובשנת 1857 עזב את המקום וחזר לארה"ב.

במקום נותרו בני המשפחות גרוסטיינבק הגרמנית ודיקסון האמריקאית. משפחת דיקסון הגיעה ממסצ'וסטס בשנת 1854. לאחר שקרא את המכתב של מיינור החליט אבי המשפחה וולטר דיקסון להגר עם משפחתו לארץ ישראל. שתיים מבנותיו נישאו לשני האחים לבית גרוסטיינבק, וכולם התגוררו במבנים סמוכים בקהילה. שתי המשפחות סבלו מקדחת, מחום עז ובעיקר מהתנכלויות חוזרות ונשנות של הכפרים הערבים שבסביבה, בעיקר מהכפר סואלמה ומשבטים בדווים חמסנים שעברו במקום.

הסופר האמריקאי הרמן מלוויל (מחברו של 'מובי דיק'), שביקר בחווה ביפו בינואר 1857, פגש את אנשי המושבה האמריקנית של מיינור - משפחות גרוסטיינבק ודיקסון. הוא לא התלהב מפעילותם למען היהודים שאותה הגדיר כ"שגיון היהודים האווילי הזה" והגדיר זאת בקצרה: "כל העניין הזה מחציתו מרה שחורה מחציתו פארסה". מלוויל קבע: "הרעיון לעשות יהודים לאיכרים הוא רעיון שווא. ראשית משום שיהודה כולה מדבר. שנית משום שהיהודים שונאים חקלאות. כל המעבדים את האדמה בארץ ישראל הם ערבים. היהודים אינם מעיזים לחיות מחוץ לערים או לעיירות מוקפות החומה מפחד הערבים והתורכים הרודפים אותם בזדוניות. נוסף על כך מספר היהודים בארץ ישראל קטן ביחס וכיצד יבוא לכאן המוניהם הפזורים בארצות אחרות? רק על ידי נס."

ההצלחה של הקהילה הובילה למתיחות נקודתית באזור. הערבים לא ראו בעין יפה את מה שהגדירו כגזלת קרקעות על ידי המערב. באותה תקופה נרשם מספר שיא של מקרי שוד, אונס ורצח. המתיחות הגיעה לשיאה בליל ה-11 בינואר 1858. השתלשלות העניינים תועדה במסמכים דיפלומטיים רשמיים, כפי שסיפרה אותם מרי גרוסטיינבק, אשתו של וילהלם פרידריך: "בסביבות השעה עשר הכלבים החלו לנבוח. כשבעלי הלך ופתח את השער... שלושה גברים אמרו לו שהם מחפשים פרה שאבדה... הם הורו לו לפתוח את השער, אחרת יפרצו אותו בכוח; הוא הלך לטעון את הרבולבר ובינתיים שמענו קולות של פריצה; פרידריך ואבא שלי יצאו החוצה. פרידריך לקח את האקדח, מכיוון שהרבולבר לא היה טעון. שמענו קול ירייה ומיד לאחר מכן פרידריך פתח את הדלת והתמוטט. הגנבים נכנסו אל תוך החדר שהתחבאנו בו. חמישה גברים, הגדול מביניהם הכה את אבא במקל ארוך והוא נפל". הגנבים השחיתו את הבית והרכוש של אנשי הקהילה, אנסו את מרי גרוסטיינבק ואמה שרה דיקסון ורצחו את וילהלם פרידריך גרוסטיינבק שלא שרד את הפציעה.

הזעם בארצות הברית על האירוע היה רב וספינת מלחמה אמריקאית יצאה מאלכסנדריה שבמצרים והתקרבה לחופי הארץ כדי להפעיל לחץ על השלטונות העות'מאניים לערוך חקירה יסודית ולהביא את האשמים לדין – הייתה זו ההתערבות הצבאית של הממשל האמריקאי הראשונה בארץ ישראל.

ביוני 1858 עזבו בני משפחות גרוסטיינבק ודיקסון את הארץ ועברו לארה"ב. כך בא הקץ ל'הר התקווה' שנתן את הרעיון לשם השכונה שתיבנה בקרבתו היא שכונת התקווה.

יוהאן גרוסטיינבק השתקע עם משפחתו בפלורידה ושינה את שם משפחתם לסטיינבק. זמן קצר לאחר מכן נולד בנו הבכור ג'ון ארנסט סטיינבק, אביו של ג'ון סטיינבק, הסופר האמריקאי המפורסם וחתן פרס פוליצר ופרס נובל לספרות שכתב את 'ענבי זעם'. מומחי ספרות רבים חקרו את השפעת ההיסטוריה המשפחתית של סטיינבק על כתביו. רובם מראים כי סטיינבק הטמין את הטרגדיה המשפחתית שלו ביצירה החשובה ביותר עבורו – 'קדמת עדן'.

כשנתיים לפני מותו, בשנת 1966, הגיע סטיינבק לבקר בארץ ובשרידי המקום בו שכנה קהילת 'הר התקווה'.

את קורותיה של קלורינדה מיינור ניתן לקרא בספרה של רינה פלג 'קלורינדה חלוצה אמריקאית בארץ הקודש'.