רגינה יונאס

האם אישה יכולה להיות רבינרין? גם בברלין של שנת 1935 הייתה זו שאלה מוזרה, בטח ובטח כשהיא נשאלה על ידי יהודייה אורתודוכסית. אין ספק כי רגינה הייתה אחת הנשים המתקדמות ביותר באותה עת. היא נאבקה לשיוויון זכויות הנשים בסביבה יהודית דתית, בתקופת מלחמת העולם השנייה כשההשמדה היהודית הייתה בשיאה.

ילדותה והדרך לרבנות

רגינה יונאס נולדה בברלין ב-3 באוגוסט 1902 לסוחר וולף (אדולף) זאב יונאס ושרה שהיו דתיים אורתודוקסים. המשפחה התגוררה בשכונת עוני כשסביבה פושעים ופרוצות אך גם קיבוץ גדול של יהודים שברחו מרוסיה ומפולין. בתים שנטו ליפול, שירותים משותפים בחצר וביוב שזרם ברחובות. רגינה הייתה בת 11 כשאביה מת ואמה נאלצה לצאת לרחוב ולקבץ נדבות כדי לקבור אותו.

מותו של האב אילץ את המשפחה לעבור לבית קטן יותר, עלוב יותר ובשכונה גרועה יותר. בסמוך לביתה החדש היה בית כנסת שבראשו עמד הרב ד"ר מקס וייל. הרב פעל רבות לקידום מעמד האישה ולהקניית חינוך דתי לבנות יהודיות. עבור רגינה היו הלימודים אצל הרב בריחה מאומללות חייה. כבר מגיל צעיר שאפה להיות רבה - שאיפה מאוד חריגה לתקופתה. היא האמינה שיבוא יום ושחרור האישה יגשים את חלומה.

הראשון שפרש עליה את חסותו היה הרב מקס וייל שהעריך את רצינותה ואת קליטתה המהירה. הוא לימד אותה באופן פרטי תלמוד והלכה וקשר המכתבים ביניהם נמשך עד שנרצח בטרייזנשטט. במרס 1924 קיבלה רגינה את תעודת ההוראה לאחר שעמדה בהצטיינות בכל הבחינות בסמינר למורות בו למדה. מאחר ורצתה להגיע לרבנות נרשמה לבית הספר הגבוה למדעי היהדות בברלין, מוסד מכובד שנוסד בשנת 1872 והיה בית מדרש גבוה לרבנים. במשך שש שנים למדה יהדות ולפרנסתה עבדה בהוראת עברית ודת.

ביולי 1930 לאחר שסיימה את כל הבחינות בעל פה, הגישה בידיים רועדות את עבודת הגמר שלה בנושא 'האם יכולה אישה לכהן במשרה רבינרין?' (או רבה. זאת להבדיל מרבנית שהיא אשת רב), וכך כתבה בפתיח: "השאלה אם האישה היהודייה יכולה להיות ׳רבינרין׳ היא סוגיה כה נרחבת שאי-אפשר למצותה במסגרת עבודה זו. כדי להתמודד עם משימה מעין זו היה צורך לעסוק בגישה הכוללת לבעיית האישה היהודייה כפי שהיא באה לידי ביטוי במכלול הכתבים היהודיים שלנו. לכן הייתי צריכה להצטמצם ולדון אך ורק בנקודות החשובות ביותר. נוסף על כך, אי-אפשר למצוא חומר הלכתי לכל ההיבטים של מקצוע זה. כך מגיעים לקושי העיקרי והוא המושג 'רבינרין' המהווה חידוש בימינו, ועל אחת כמה וכמה בתקופת הכתבים היהודיים שלנו. מכיוון שאני אוהבת באופן אישי את המקצוע הזה [...] אנסה להאיר מעט את הבעיה הזאת לפי כוחותיי הצנועים". בסיכום העבודה שלה הגיעה למסקנה כי הדבר אכן אפשרי.

המנחה של רגינה היה הפרופסור לתלמוד אדוארד יחזקאל. הוא אישר את המחקר שלה אך לרוע המזל נפטר ב-7 באוגוסט 1930, זמן קצר לפני שהיה אמור להסמיך אותה. יורשו, פרופ' חנוך אלבק, סירב לבחון אותה מאחר שהתנגד להסמכת אישה לרבנות. רגינה פנתה לרב ד"ר ליאו בק שאצלו למדה אך גם הוא סירב להסמיך אותה. מאחר שלא הוסמכה קיבלה רגינה יונאס בטקס הסיום באותה שנה דיפלומה של 'מורה אקדמית לדת' בלבד.

לאחר חמש שנים, ב-26 בדצמבר 1935, נבחנה רגינה בעל פה מול הרב מקס דינמן. המבחן נמשך שעות ארוכות ובסופן העניק לה הרב 'היתר תורה' - סמיכה לרבנות. רגינה הפכה לאישה הראשונה בעולם שהוסמכה לרבנות. הרב ליאו בק בירך אותה: "מותר לך להרגיש שביעות רצון שהגשמת את תקוותייך [...] לשמחתי, שמעתי מד"ר דינמן שהוא בחן אותך בכובד ראש ושעברת את המבחן."

ביוני 1938 נכתב בעיתון האגודה היהודית המרכזית בגרמניה: "שני דברים הניעו אותי, כאישה, להיות רב: האמונה במקצועי ואהבתי לבני האדם. אלוהים העניק לנו כישורים וייעוד ללא הבדל מין, לכן מוטלת החובה על הגבר או האישה לעבוד וליצור לפי היכולת שניתנה להם על ידי האל."

לא פעם חשבה רגינה לעלות לארץ ישראל. אחת הפעמים היתה בנובמבר 1938 בימים שלאחר 'ליל הבדולח' וכך כתבה לחוקר והפילוסוף מרטין בובר כחודש לאחר הפרעות: "[...] וכעת, כשאני הרי חייבת לחשוב על הגירה עם אמי, ואף לברר את אפשרויות העסקתה בארץ, האם לפי דעתך אוכל קודם כול לעסוק בתמיכה נפשית בקרב הנשים והנערות שבאו מגרמניה[...] עד שיתרגלו לאישה בתפקיד רב?"

רגינה דחקה את תשוקתה לעלות ארצה ולהציל את עצמה מאחר שלא רצתה להזניח את משפחתה והקהילה בה חיה. באותה עת כבר יצא שמה למרחקים. הרצאותיה בנושאים 'נשים במקרא ובתלמוד', 'מנהגים יהודיים בחיים היהודיים', 'המשמעות בהתגלות בהר סיני - הרהורים לשבועות' היו מבוקשות והאולמות היו מלאים עד אפס מקום. חייה הצנועים והעזרה לקהילה הפכו אותה דמות נערצת. בשנת 1940 זכתה רגינה להתמנות על ידי 'ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה' כרבת קהילת וולטרסדורף, ובהמשך גם בערים אחרות.

בשנים אלו כבר יצאו לפועל הגזירות הנאציות. הגליות רבנים ודרישה מהיהודים לעזוב את גרמניה דיללו את מספר הרבנים הזמינים ורגינה נאלצה להופיע בפני קהלים רבים שנותרו ללא מנהיג דתי. היא הופיעה בפרנקפורט, ברמן, בראונשוויג, ברלין ועוד, וסמכותה הרבנית גדלה.

רדיפה, מוות והנצחה

הנאצים כפו על רגינה לעבוד בבית החרושת לקרטון אך למרות זאת המשיכה בעבודתה הרבנית לאחר שעות העבודה. בתחילת נובמבר 1942 נשלחה רגינה למחנה הריכוז טרייזנשטט. למרות שהייתה עדה למוות המשיכה לשאת דרשות ולעודד את הנותרים. ריצ׳רד ארליך ששרד את טרייזנשטט הזכיר אותה ביומנו: "ב-4 ביוני (1943) שמענו את הרצאתה של יונאס בעליית גג של בית העיוורים... בנושא 'ממצרים לסיני'. נושא זה טופל בצורה מעניינת ביותר."

לפני שנשלחה לאושוויץ כתבה רגינה יונאס: "עמנו היהודי נשתל על ידי אלהים אל תוך ההיסטוריה כעם ברוך. להיות 'ברוך' על ידי אלהים, פירושו להעניק ברכה, חסד, נאמנות לאן שלא מגיעים, בכל מצב בחיים. ענווה בפני אלהים, אהבה אלטרואיסטית ומסורה לבריותיו, שומרות על העולם. תפקידו של ישראל היה ועודנו להקים את עמודי היסוד האלה של העולם האיש והאישה, האישה והאיש לקחו על עצמם את החובה הזאת באותה הנאמנות היהודית. גם עבודתנו הקשה ורבת המבחנים בטרזיינשטט משרתת את האידיאל הזה להיות עבד אלהים וככזה אנו יוצאים מהספֵירה הארצית אל ספירות הנצח, מי ייתן וכל עבודתנו תהיה לברכה לעתיד ישראל (ולזה של האנושות)."

ב-12 באוקטובר 1944 נשלחו רגינה ואמה למחנה ההשמדה אושוויץ. חודשיים לאחר הגעתה למחנה נרצחה. בת ארבעים ושתיים הייתה במותה.

בשנת 1999 פרסמה הרבה הרפורמית אליזה קלפהק את הביוגרפיה של רגינה יונאס, ובשנת 2013 הופק הסרט 'רגינה' שתיעד את חייה. בשנת 2001, במהלך ועידה של רבניות אירופיות בברלין, נחשף לוח זיכרון במקום מגוריה בברלין. למרבה הצער עד כה אין רחוב, בית ספר או אפילו כיכר המנציחים את שמה.