ההתגלות והקמת המקויה

שנת 1947, כשנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, במקום מסתור מעל הר הגעש אסו שביפן עסק בחור בן 37 במדיטציה. עצם עיניים, נשם עמוקות, נשף לאטו, שחרר את המחשבות, האזין ברוגע לטבע שמסביב ולדבריו חווה התגלות אלוהית. פרופסור איקוּרוֹ טֶשימה, נוצרי מאמין, שעד אז היה איש עסקים מצליח, זנח הכול ויצא אל דרך חדשה. במשך ימים ולילות ארוכים ללא שינה התעמק בתנ"ך, ואת תובנותיו פרסם במגזין בשם 'אור החיים'. לאט לאט התקבצו סביבו אלפי מאמינים והוא ייסד את תנועת 'המקויה' שתרגומה לעברית 'אוהל מועד'.

התנועה נוסדה במאי 1948 בחודש בו הוכרזה מדינת ישראל. איקוּרוֹ טֶשימה דגל בחזרה לנצרות הקדומה וראה בהקמת המדינה התערבות אלוהית בדיוק כפי שזה התגלה בפניו: "היהודים חוזרים עכשיו לארצם. רוב האנשים בעולם חושבים שזו הגירה רגילה של אנשים, שמצריכה פספורטים, ויזות וכרטיסי נסיעה. אבל מי שאינו רואה שיד אלוהים עושה כל זאת, הוא עיוור. זהו נס הקורה לנגד עינינו ואין שום כוח בעולם שיכול לעצור בעד. העם היהודי אינו צריך להתיירא מאף אחד. ישראל תגדל ותצליח". "התנ"ך הוא אור לכל האנשים", טען פרופ' טשימה, "והאמונה בתנ"ך משלימה את כל הדתות". הוא ינק את אמונתו מהנצרות, מהתנ"ך, ממנהגים ומהוגים שונים ביניהם הרב קוק, מרטין בובר, פרופסור אברהם השל והתיאולוג הנוצרי היפני קנזו אוצ'ימורה ששאף לשלב את הנצרות בתרבות היפנית. עם ייסוד התנועה הוסיף פרופ' טשימה את השם אברהם לשמו המקורי.

אברהם איקוּרוֹ טֶשימה נולד בשנת 1910 למשפחה בת דת השינטו המאמינה באלים וברוחות. כבר מגיל צעיר קרא בתנ"ך, נמשך לדת המונותיאיסטית ולנצרות. בגיל 17 הוטבל אבל מאחר ולא הזדהה עם חלקים מהדת כפי שהם, העדיף לאמץ את הנצרות בצורתה היפנית הלא כנסייתית.

המפגש עם ישראלים ביפן

בשנת 1954 היה אמור פרופ' ישראל סלומניצקי מהפקולטה לחקלאות ברחובות לצאת ליפן וללמוד מהמקומיים את השיטה היפנית לגידול תפוחי אדמה במנהרות פלסטיק. עבור פרופ' סלומניצקי היה זה חלום שמתגשם. הנסיעה, שאליה התלוותה אשתו לאה, הייתה חלק מעבודת הדוקטורט שלו שכותרתו היתה 'שתי עונות גידול של תפוחי-אדמה בישראל'. לאחר הביקור בהירושימה נסעו השניים ברכבת שהובילה אותם לנגסאקי. ישראל סלומניצקי ולאה רעייתו שוחחו בהתרגשות ובשקט על חוויותיהם עד כה, אז פנה אליהם היפני שישב מולם ושאל "האין זאת עברית שאתה מדבר?" בתדהמה השיבו בחיוב. היפני הוציא מתיקו ספר תנ"ך בשפה היפנית אך ראשי הפרקים היו כתובים בעברית בכתב יד: "כתבתי את זה בעצמי" התגאה אברהם איקוּרוֹ טֶשימה. היתה זו הפעם הראשונה, מאז ייסד את התנועה, שפגש ישראלי מישראל שדובר עברית.

בין הזוג סלומניצקי ואברהם איקוּרוֹ טֶשימה נוצר קשר חם. שני הפרופסורים מצאו שפה משותפת וחלומם להיפגש שוב התגשם לאחר שבע שנים. בשנת 1961 הגיע טשימה ארצה וישראל סלומניצקי סייר איתו ברחבי הארץ, הפגיש אותו עם מרטין בובר ופרופ' הוגו ברגמן ואף ערך לו סיור בקיבוץ בית אלפא בו הוא גדל. אברהם איקוּרוֹ טֶשימה התלהב מהרעיון הקיבוצי והתרשם מהארץ שעלתה על כל חלומותיו. מה שראה תאם את חזון התנועה החדשה שלו ואת הנבואות המופיעות בתנ"ך ובברית החדשה. טשימה ציטט בכתביו את מזמור קל"ז מתהילים (עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל--שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן...) והסביר: "התנ"ך מנבא בבהירות שעם ישראל ישוב בסופו של דבר לארצו וימלא תפקיד מרכזי בקיום ההשגחה האלוהית על הארץ הזו". הוא ניצל את ביקורו ולמד עברית באולפן של קיבוץ חפציבה הצמוד לבית אלפא. הוא הפך לציוני נלהב וראה בחיי הקיבוץ מקבילה ישראלית לאורח החיים היפני המדגיש צניעות ושיתוף חיי העבודה. הוא האמין שבני דתו הם צאצאים של עשרת השבטים האבודים ויחד עם מאמיניו יצר את המילון היפני-עברי הראשון.

הסיור של פרופ' סלומניצקי ביפן הביא לפיתוח שיטת הגידולים החסויים בארץ ובהמשך גם את חקלאות המנהרות והחממות שנחשבים לחלק מן ההישגים החשובים של החקלאות הישראלית המודרנית.

המקויה בישראל והמורשת

אנשי תנועת המקויה הותירו בארץ חותם לא קטן. בשנת 1974 הקימו מאמיניו בקיבוץ חפציבה גן יפני לזכרו של פרופ' אברהם איקוּרוֹ טֶשימה. ההשראה לגן הגיעה מספר ישעיהו מ"א, יח-כ: "אֶפְתַּח עַל-שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת; אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. יט אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן; אָשִׂים בָּעֲרָבָה, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר--יַחְדָּו. כ לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ, וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו--כִּי יַד-יְהוָה, עָשְׂתָה זֹּאת; וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, בְּרָאָהּ". הגן הוא שילוב של העצים המוזכרים בתנ"ך בשילוב אלמנטים יפנים כמו גשר אבן ומנורות. מדי שנה מגיעים לקיבוץ מספר מאמינים יפנים כדי לעבוד בגן. ליד מצפה נטופה בגליל התחתון (לא רחוק מצומת גולני) ניטע יער המקויה ובגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים יש חלקת עצי דובדבן שהובאו מיפן. בכל שנה, עם פריחת הדובדבן, מגיעים מאמינים מיפן וחוגגים בגן את 'חג הסקורה' (סקורה - פריחה מפוארת) בדיוק כפי שחוגגים ביפן. יער קטן אחר ניטע ליד שער הגיא בדרך העולה לירושלים.

ראוי לציין כי היחסים בין יפן וישראל קדמו לייסוד תנועת המקויה. עוד בשנת 1914 ראה הרב קוק ביפנים שותפים וכתב: "זה העם הנאור והחופשי, המקיץ משנת התרדמה הארוכה שלוף בכוחות רעננים, הוא באמת ראוי להביט על המאור הישראלי מתוך עיניים יותר בהירות מעמים אחרים שהזיה ושנאת-ישראל בחטיבה אחת ארסו את חייהם הרוחניים (אגרת תרס"ח)". יפן הייתה המדינה הראשונה באסיה שכוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל כבר ב-1952 וישראל הייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון שכוננה יחסים עם יפן.

ממש לפני מלחמת ששת הימים הקים פרופ' טשימה את 'ועדת החירום של ישראל ביפן'. עם פרוץ המלחמה טס לישראל עם סחורות וסיוע שגייס ביפן וכששוחרר הכותל פרץ בבכי ונשא תפילת הודיה לאלוהים: "היום הזה הוא היום הטוב והגדול בחיי" - כך תיאר מעמד זה.

בשנת 1973 מעט אחרי מלחמת יום כיפור ופטירת דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, הבהיר פרופ' טשימה בעצרת רבת משתתפים כי גאולת העם היפני קשורה בקשר הדוק לעם היהודי וארץ ישראל: "אסור לנו לאפשר לישראל להפוך ליתומה של עמים. אין, ואכן אסור, לנטוש את ישראל בשעת צרה", אמר. בסוף אותה עצרת התמוטט ואושפז במשך שלושה שבועות שבסופם, בגיל 63, החזיר את נשמתו לבורא. לבקשתו, הונחה על קברו בקוממוטו, אבן ירושלמית.

לאברהם איקוּרוֹ טֶשימה לא מונה יורש ואת התנועה מובילה במקומו ועדה. בנו עשה את הדוקטורט שלו במדעי היהדות באוניברסיטת הרווארד, נכדו למד תלמוד ומקרא באוניברסיטה העברית ועשה דוקטורט במקרא בסמינר התאולוגי היהודי של אמריקה