הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל

ביצורי ירושלים והיתר השבת

29 בנובמבר 1947 קיבלה ההיסטוריה היהודית תפנית דרמתית. ביום זה הוכרז באו"ם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והקמתן של שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל - מדינה יהודית ומדינה ערבית. שמונה שעות לפני תום המנדט שנקבע ל-14 במאי 1948 בחצות הכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל. כולם ידעו כי המלחמה תחל מיד עם הכרזת העצמאות.

בתחילה הייתה כוונת הערבים להכניע את ירושלים. במסגרת 'מבצע קלשון' שהחל באותו יום חברו כוחות האצ"ל וחטיבת עציוני ומשימתם הייתה "לשמור על השטח היהודי של ירושלים... מפני חדירת כוחות ובמיוחד כוחות ממוכנים ומשוריינים של צבאות ארצות ערב הסדירים."

בשל הזמן הדוחק יצאה קריאה לכל התושבים היהודיים להגיע לאזורים שפונו על ידי הבריטים ולבצר אותם כנגד הפלישה הערבית הצפויה. אלפי יהודים, דתיים וחילוניים, התנדבו למשימה ועסקו יחד בחפירת תעלות הגנה, מילוי שקי חול והערמתם לביצורים. מאחר שהעבודות נמשכו אל תוך השבת פנתה מפקדת 'ההגנה' לרבנות הראשית וקיבלה היתר לעבוד בשבת.

דוד שאלתיאל, מפקד 'ההגנה' בירושלים, יצא בשעות הלילה לסיור בקווי החזית. באחת הגזרות נתקל ביהודי מבוגר, עטור זקן, שחפר בדבקות רבה. למרות העלטה גילה להפתעתו כי זהו הרב הראשי הספרדי, הראשון לציון, הרב בן-ציון עוזיאל, אשר נתן אישור לעבוד בשבת. "רבי", אמר לו שאלתיאל, "וכי כבוד הרב הראשי סבור שבלי טרחתו לא נבצר את העיר?" השיב לו הרב: "אל"ף, כל כף אדמה שחופרים מחישה את הגאולה, ובי"ת, איני רוצה שהציבור הדתי יחשוב כי כפו עלינו חלילה את ההיתר לעבוד בשבת. רוצה אני להראות כי עבודת ביצורים זאת אינה חס ושלום חילול שבת אלא קידוש שבת."

נעורים, יתמות ולימוד

הרב בן-ציון עוזיאל נולד בירושלים בשנת 1880 למשפחת רבנים ידועה. אביו, יוסף רפאל, היה אב בית הדין של העדה הספרדית בירושלים ונשיא ועד העדה. לימים כתב הרב: "נועדתי מראשית ימי לשרת את הציבור".

בהגיעו לגיל 13 קרא לו אביו ואמר לו כי ייתכן שלא יחיה עד לתום שנת בר המצווה שלו ולכן ביקש ממנו כי כבר באותה שנה יקדש לו אישה, וכך אכן היה. בן-ציון עוזיאל נשא לאישה את רוזה בת אברהם ברוך, נכדתו של הרב חיים נסים ברוך שהיה אב בית הדין של ירושלים. כפי שחזה אביו, בהגיעו לגיל 14 התייתם בן-ציון עוזיאל ועול פרנסת המשפחה נפל על כתפיו.

היו אלה ימים קשים עבור הרב עוזיאל. לפרנסתו במשך היום לימד ילדים ובלילה למד בעצמו לימודי תורה ולימודי חול: "ימי שלוותי ואושרי היו קצרים. בהגיעי לשנת הבגרות יד ה' היתה בי בהילקח ממני אבי ומגני. אז אמרתי לנפשי אבדתי. כי מה יעשה נער, כערער בערבה, למצוא דרכו בחיים? אולם חסדי ה', אבי יתומים, גברו עלי... ויהיה לי היום לעבודה והלילה למלאכה."

בגיל 20 התמנה הרב עוזיאל למנהל תלמוד התורה 'תפארת ירושלים' וחולל שם מהפכה. הוא האמין כי יש לחנך את הנער דרך כיבוד הנוער ולא דרך המכות ואסר כל חינוך תקיף "המעורר מרדנות" כפי שסבר.

מיפו אל הרבנות הראשית

בשנת 1911 פנו אנשי יפו לשלטונות העות'מאניים בבקשה לאפשר להם למנות 'חכם באשי' - רב ספרדי לקהילה היהודית ביפו. החוק העות'מאני קבע שרק נתין עות'מאני, דור שלישי יליד הארץ ראוי לשמש כחכם באשי. הרב עוזיאל עמד בקריטריונים העות'מאניים ובגיל 31, בתמיכתו של הרב קוק, הוכתר לחכם באשי של יפו.

בנאום הכתרתו חשף את כמיהתו לאחד את כל העדות לעדה אחת. לדעתו מנהגי האשכנזים, התימנים, הספרדים ושאר העדות נובעים מקלקולה של הגלות, ועתה, כשהגיע קיבוץ הגלויות והעם שב למולדתו יש לחזור לבית אחד, משפחה אחת ומנהג אחד.

בתקופת המנדט הבריטי נקרא הרב פעמים רבות לייצג את הקהילה היהודית באו"ם ואף הופיע כאחד העדים הראשיים בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית ב-1946, שמסקנותיה סללו את הדרך להחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. בהתנהלותו והגינותו הרשים הרב עוזיאל גם את מבקריו החמורים ביותר.

בשנת 1921, לאחר 10 שנים כרבה של יפו, מונה הרב עוזיאל לרבה של סלוניקי ושנתיים אחר כך חזר ארצה ומונה לרבה של תל אביב. בשנת 1938, לאחר מותו של הרב יעקב מאיר, מונה לרב הראשי הספרדי לישראל ('הראשון לציון').

בעת ההכרזה באו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת המדינה כבר שימש בן-ציון עוזיאל כרב הראשי הספרדי (הראשון לציון) וקרא לצעירים להתגייס לצבא: "החלצו! ההכרזה ההיסטורית שהוכרזה מעל במת עמי התבל להכרת עצמאותו המדינית של עם ישראל בחבל ארצו הקדושה, מיהרה לתת את אותותיה בחבלי לידה מלווי כאב ודרוכי סכנה... בשם צו קדוש זה, מוסדה הדתי העליון של היהדות בארץ, פונה אליכם צעירי ישראל וקורא: החלצו להצלת העם וקדושיו, הארץ וקניניה. היענו בהמוניכם לצו הגיוס. צו חיים הוא לביתכם, בית ישראל וקיומו, טובו ואושרו בארץ ישראל, היענו לו!" מאוחר יותר הוסיף חובת גיוס גם לכוהנים.

כמנהיג דתי שאת ימיו החל בזמן השלטון העות'מאני, דרך השלטון הבריטי וכלה במדינה יהודית, האמין כי הקמת המדינה הייתה יד מכוונת: "זכרו זאת והתבוננו מאד ודעו והאמינו כי יד ה' עשתה זאת" וכי הקמת המדינה היא "אתחלתא דגאולה" (תחילת הגאולה).

כשהוחלט על יום העצמאות כיום חג לאומי עם אופי דתי היה צורך בסמכות הלכתית עליונה ומקובלת. הרב עוזיאל הבין את גודל השעה והחליט לתת מענה הלכתי לחג מיוחד זה וכך כתב: "המפנה היסודי שחל בחמלת ה' עלינו להצלתנו ולפדות נפשנו עם הכרזת עצמאותנו בארץ, מחייב אותנו לקיים ולקבל עלינו לדורות את יום הכרזת מדינת ישראל, הוא יום ה' באייר שבכל שנה ליום שמחה של אתחלתא דגאולה לכלל ישראל, ולהוציא את היום שבו נעשה הנס הגדול הזה מכלל מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר, עם מתן הוראות לתפילת הודיה ודרשות מעין המאורע בבתי הכנסת בתפילת מנחה". ביום זה סבר הרב כי יש לבטל מנהגי אבלות הנהוגים בתקופה זו. לדוגמה: אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה ואין מספידים ביום זה. הרב שאול ישראלי יחד עם 'חבר הרבנים של הפועל המזרחי' חיברו סדר תפילה ליום העצמאות וקבעו נוסח חגיגי ואחיד לתפילות היום ומנהגיו. הנוסח הוגש לרב עוזיאל שערך בו כמה שינויים ואישר אותו. הרב חיבר את התפילה לעילויו נשמות חללי מלחמת השחרור, את התפילה לזכר קורבנות השואה והתפילה לשלום המדינה.

מספר ימים לאחר הקמת המדינה פנה הרב במכתב למנהיגים המוסלמיים בארץ ובעולם ופתח אותו במשפט: "אחים, זכרו נא את יחסי השלום והידידות ששררו בין שתי האומות בארצות ערב ובמדינות האסלמיות", ובהמשך כתב "בואו נכרות ברית שלום". יחסו לערביי ישראל היה תחת העיקרון של 'יחד נפריח את הארץ ונהנה מהשגשוג יחד ואם לא, קדושת הארץ תקיא אתכם ממנה'.

פסיקותיו, תלמידיו והמורשת

הרב בן-ציון עוזיאל היה מהפכן בפסקותיו ההלכתיות. בין היתר פסק כי נשים צריכות לבחור ולהיבחר וכך כתב: "אין הדעת מקבלת לשלול מהנשים זכות אישית זאת... ואיך אפשר לתפוס החבל בשני ראשין: להטיל עליהן החובה המשמעתית של נבחרי העם ולשלול מהן זכות בחירתן? ואם יאמרו לנו להוציאן מכלל הבוחרים מפני שדעתן קלה... אף אנו נאמר: אם כן נוציא מכלל הבוחרים גם את האנשים שהם קלי הדעת שלא יחסרו לעולם מקרב הארץ... וכך גם לגבי מינוי נשים לתפקידי ציבור– כנבחרות."

הרב גם פסק כי בעל אשר מגרש את אשתו כי לא הביאה לו ילדים והסתבר כי האשם בבעל, הרי עליו לפצות את אשתו מעבר לכתובה. וזה לשונו: "היא הנותנת שמפני שאין מן הדין לחייב האשה בגט לכן על הבעל מוטל לפצותה עד שתסכים."

לגבי החילוניים היה פחות סלחן וטען שאין להם חלק בעולם הבא ושאין לצרפם כדי להשלים מניין.

כשהיה מאבק על העבודה העברית פסק כי חלה חובה להעסיק יהודים, לא מתוך מידת חסידות, אלא מעצם דין תורה, וגם אם מחיר העסקת היהודי גבוה יותר חייבים להעסיקו.

לרב היתה היכולת לזהות כישרונות. הוא זיהה את הפוטנציאל של הרב אליעזר יהודה וולדנברג מחבר 'ציץ אליעזר' ומינה אותו לראש ישיבת 'שערי ציון' שהקים - ישיבה ספרדית שבראשה עמד רב אשכנזי. הוא זיהה גם את הפוטנציאל של הרב עובדיה יוסף שאותו הסמיך לרבנות כבר בשנת 1940 ושנה לאחר מכן שלח אותו לשמש ברבנות במצרים. היתה זו משרת הרבנות הראשונה של הרב עובדיה שהיה צעיר בן 26.

הרב אבוחצירה אמר עליו כי אם היינו ראויים להקים את הסנהדרין היינו שמים בראשו את הרב עוזיאל. עוד בחייו הכתיר הרב עוזיאל את יורשו הרב יצחק ניסים (אביו של הח"כ לשעבר משה ניסים).

ביום כ"ד באלול תשי"ג, 04.09.1953, עם כניסת השבת, נפטר הרב בן-ציון עוזיאל והוא בן 73. כך כתב בצוואתו: "ועתה בהיפרדי מכם אחי ואחיותיי... להיאסף אל אבותיי ואל עמי נוחי עדן, הנני מודה מקרב לבי לכלל העם ולכל אישיו על הכבוד הגדול והרבה מאוד... שכיבדתם אותי בימי חיי... שימרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה, והאמת והשלום אהבו... הסירו כל גורמי הפירוד והמחלוקת ממחננו וממדינתנו, והעמידו במקומם כל גורמי השלום והאחדות בתוכנו, והיה מחננו טהור ומקודש..."

על שמו של הרב עוזיאל רחובות במספר ערים בישראל וכן היישוב בית עוזיאל. אחיו, נסים עוזיאל, היה מנהל בנק 'אנגלו-פלשתינה' (לימים בנק לאומי) ביפו ובדרום תל אביב, נשיא לשכת הבונים החופשיים 'מוריה' בעיר, חבר 'רוטרי' ביפו וחבר 'התאחדות בני היישוב בא"י'. נכדו של הרב בן-ציון עוזיאל הוא העיתונאי והסאטיריקן מאיר עוזיאל.