הרב משה צבי נריה

שערוריית המכבים

בשנת 1926 נערך בירושלים משחק כדורגל בו השתתפה קבוצת 'מכבי-חשמונאי' שהייתה אז אחת הקבוצות החזקות. מאחר שהיה זה יום שבת ניסו צעירים דתיים להפריע למהלך המשחק. על-פי דבריו של יוסף יקותיאל (יוזם המכביה ומרתון בנימין), רב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה"הודה על טעות זו ותירץ אותה בקנאת הדת ובבערות ההמון, הוא אינו נוטה לסקנדלים ומתנגד הנהו לפורענויות, הכל צריך להיעשות במתינות ובנעימות"

בניסיון להגיע לפשרה נערך לאחר המשחק מפגש בין הרב למארגני המשחקים, והועלו הצעות כרטיסים ליהודים וכי ייאסר העישון בשבת בכל תחום המגרש. הראי"ה פתח : "הספורט הוא דבר שבקדושה. התנועה המכבית היא אחד היסודות הכי חשובים בתנועת התחיה שלנו. בספורט יש הרבה עדינות ואצילות נפש" הוסיף "אבל מצד שני אסור לנו לחלל את השבת. שאיפתנו צריכה להיות לעסוק בהתפתחות הגופנית בכל ימות החול, אך לא בשבת. השבת ניתנה לעניינים רוחניים בלבד". הפגנה זו תתפרסם לימים כ-'שערוריית המכבים'. הרב משה צבי מנקין, תלמידו של הראי"ה, התלהב מהנערים נטולי המורה והפחד שנלחמו על קדושת השבת ובו ברגע החליט לאמצם ולהיות להם מנהיג ומורה לחיים.

מילדות מחתרתית לעלייה לארץ

הרב משה צבי נריה נולד בשנת 1913 בשם משה צבי מנקין בלודז' שבפולין לרב פתחיה ולרעייתו הרבנית רחל. מאחר שסטאלין אסר על לימודי תורה, הבין הרב נריה כבר מגיל צעיר כי לימודים אלה כרוכים בסכנה ועל כן למד בסתר אצל אביו ולא דיבר אודותיהם עם חבריו. בגיל 13 הביא לו אביו בסתר תפילין והוא עבר ללמוד בישיבה במינסק אשר גם שם היו הלימודים מחתרתיים. בגיל 15 כבר נשא משה צבי דרשות בבית הכנסת ואף היה לשליח הציבור העובר לפני הארון בימים הנוראים.

בשנת 1925 כתב משה צבי לדודו אברהם: "דודי אברהם היקר אשר יושב שם בארץ ישראל ארץ הקודש. אתה יודע החיים ברוסיה כל כך קשים. המשטר הקומוניסטי לא מאפשר לנו לחיות חיים יהודיים נורמאליים. אנחנו מתחבאים בכדי להתפלל ולקיים מצוות. אני נוסע למוסקבה לנסות לקבל אישור יציאה מרוסיה. מי ייתן ואזכה לעלות לארץ ישראל ובעזרת השם נתראה בארץ."

הרב אברהם יצחק הכהן קוק סייע למשה צבי להשיג אישור עליה לארץ וביולי 1930, בגיל 17, הפליג משה צבי מנקין מאודסה ליפו. כבר ברדתו מהאוניה זכה לראות בבניינה של העיר העברית הראשונה. הוא נתקל בעיתון בשפה העברית המדוברתהבין כי יוכל להיכנס לבית כנסת ולהתפלל ללא כל חשש. כאן יוכל ללמוד בפרהסיה, להראות את כישוריו ובעיקר יוכל לחבור לרב קוק. במוצאי שבת לירושלים והתחיל ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' הרב קוק. הוא עבר להתגורר אצל הרב צבי יהודה (בנו של הרב קוק) ובסיום הלימודים והבחינות קיבל את ההסמכה לרבנות מהרב חרל"פ תלמידו של הרב קוק.

כך כתב: "בארץ ישראל, בישיבת הרב, למדתי להעמיד במרכז חיי את היהדות הציבורית, הלאומית. למדתי שכל אדם מחויב לחשוב על עם ישראל, לדאוג לעם ישראל, לראות את עצמו ערב לעם ישראל". 'שערוריית המכבים' הניעה אותו להצטרף לתנועת הנוער בני עקיבא והקשר עם התנועה נמשך עד יומו האחרון. הוא כתב את המנון התנועה, ריכז סניפים והקפיד לשמור על קשר ישיר עם החניכים. באחד מהסמינרים למדריכים בשנת 1939, כאשר הבין כי לנוער שלו (כך כינה את חניכי בני עקיבא) אין מוסד חינוכי המושתת על ערכי התנועה, עלה בראשו הרעיון להקים את 'ישיבת בני עקיבא' ושנה לאחר מכן ייסד בכפר הרוא"ה את ישיבהראשונה. במחזור הראשון למדו רק 13 תלמידים אך בחלוף הימים גדלה הישיבה והפכה לאם הישיבות בהן הוגשם חזונו של הרב נריה ושל רבו הרב קוק. כיום נפרסות ישיבות בני עקיבא על פני הארץ כולה.

בישיבות אלו שילבו לראשונה עבודת אדמה ולימודי קודש. במשך הזמן, בעידודו של הרב אברהם צוקרמן, שותפו לדרך של הרב נריה, נכנסו לתכנית הלימודים גם לימודי חול. הרב נריה למהלך זה ואמר: "יצמחו לי שערות על כף היד לפני שילמדו לימודי חול בישיבה", אך לבסוף התרצה. במקביל לישיבות הוקמו גם אולפנות לבנות. מרביתן של ישיבות בני עקיבא היו ישיבות ואולפנות תיכוניות, אך היו גם בתי ספר מקצועיים וישיבות הסדר. מאוחר יותר הקים את 'מרכז ישיבות בני עקיבא' - מוסד שריכז את כל מפעל חייו ואותו ניהל.

הרב נישא לרחל לבית גיטלסון שעלתה לארץ בגיל 14 הקדישה גם היא את חייה לחינוך. היא הקימה רשת בתי ספר לילדים מאוכלוסיות במצוקה עסקה גם בקליטת עולים, מתן בסתר, הרצאות וכתיבת ספרים העוסקים בקדושת הבית, המשפחה והנישואין. היתה גם חברת הנהלת תנועת 'אמונה' וייסדה את 'המועצה לתרבות המשפחה היהודית'. קיבלה את התואר 'יקירת החינוך הדתי' ואת אות הנשיא למתנדב. הזוג נריה בנה את ביתו בכפר הרוא"ה ונולדו 8 ילדים.

בני עקיבא והמפעל החינוכי

שאיפתו של הרב נריה הייתה "לגדל צבר בלי קוצים". הרב עודד את התלמידים ליטול חלק בהגנת הארץ ולהשתלב בשירות איכותי בצה"ל. הוא ראה במדינת ישראל את 'ראשית צמיחת גאולתנו'. הוא ביקר את תלמידיו בשירותם הצבאי וחיזק את אמונתם. הוא היה מבין מחברי טיוטת נוסח התפילה המיוחד ליום העצמאות ולאחר מלחמת ששת הימים היה מתומכי רעיון ארץ ישראל השלמה ותנועת גוש אמונים. הרב נריה היה ממייסדי 'ישיבת הכותל' וממחדשי ההתיישבות היהודית ברובע וחידוש יום ירושלים. הוא ערך את בטאון התנועה 'זרעים' וכתב שירים על ירושלים ועל חטיבה 7 אותה ליווה. את מאמריו והרצאותיו הוציא תחת שם העט 'נריה', על פי הפסוק "נר ה' נשמת אדם" [משלי, כ, כז]. לימים עיברת את שמו ממנקין לנריה באופן רשמי.

בשנת 1969 נבחר לחבר הכנסת השביעית אך מהר מאוד הבין כי "רב וחבר כנסת אינם יכולים ללכת ביחד. חברי כנסת אמורים לעתים לעשות פשרות, ולרבנים אסור לעשות פשרות" והעדיף את ספסל הישיבה על פני כסא . בשנת השלושים למדינה קיבל את פרס ישראל. ועדת הפרס נימקה את בחירתה כך: "תרומתו של הרב נריה לחברה היא במציאת גשרים להידברויות בין העם השומר מצווֹת ובין העם השומר אותן רק בחלקן או בכלל לא. הוא תרם לזאת בליבון בעיות הקשורות ביחסים בין שני חלקים אלה".

מילותיו האחרונות של הרב נריה ביטאו אולי יותר מכל את אהבתו הגדולה לארץ ישראל וקדושתה: "קר לי! תחממו אותי בדברי תורה! תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה. תנו לי להגיד שלום לארץ ישראל ולהיפרד ממנה באהבה, בשמחה וברצון קדושה אני מבקש. קודש קודשים אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל, תנו לי הרגשת קדושת ארץ ישראל. תנו לי הרגשת קדושת עם ישראל!" אז קרא כמה פעמים בקול גדול: "שמע ישראל ה' אלוקים ה' אחד" וסיים במילים "נתקדש כולנו". הרב נריה נפטר בסוף שנת 1995 ונטמן בבית העלמין בכפר הרוא"ה.

היישוב נריה נקרא על שמו של הרב וכמו כן רחובות בערים שונות, ישיבות, אולפנות, בתי ספר ובתי כנסת.