רבי שלום שבזי

ילדותו ונדודיו בתימן

רבי שלום שבזי נולד בשנת 1619 בכפר נג'ד אלווליד הסמוך לתעז, בירת תימן הדרומית. אביו הוא רבי יוסף בן אביגד בן חלפון, תלמיד חכם ומשורר, בן למשפחת משתא שנודעה באותם ימים בשל תלמידי חכמים ומשוררים שיצאו ממנה, ובאופן טבעי שבזי גדל על תרבות, שירה ועל התורה. באותם ימים השליטים בתימן היו התורכים (התקופה העות'מאנית), והמושל המקומי היה מקורב לתורכים. כדי להעלות את קרנו בעיניהם גזר על היהודים גזירות – להתאסלם או למות ואז החל לרדוף אותם. כששבזי היה בן שנה, נאסרו ראשי הקהילה, ובהם אביו, משום שסירבו להתאסלם. האסורים נפדו בתום שנה של עבודת פרך, אך אולצו לעזוב את היישוב.

ללא האב שהיה המפרנס הידרדרה המשפחה לעוני ושבזי הילד מוצא עצמו נודד בדרכים ומקבץ נדבות. "אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים" יכתוב על אותם ימים שבהם הידפק על דלתות הנדיבים, וכבר אז מצא את עצמו מתנחם באמונה ש"דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ". לא מעט לילות הוא נשכב על מיטתו כשבטנו ריקה - "ישנתי רעב ננערתי בשיר זה". עוד כתב על נדודים אלו "כי סבבו עלי כלבים, מכל עברים נקהלו, פרא ואריה עם זאבים, ליבי ונפשי הובהלו". רבי שלום שבזי העני בחומר אך עשיר בתרבות התבגר ומצא נחמה בשירה ובלימוד התורה. לאחר מותו של האר"י הקדוש מצפת בשנת 1572 נפוץ חיבורו 'קבלת האר"י' בכל העולם היהודי. אותה קבלה אומרת כי העולם מלא ניצוצות ויש לאסוף אותם ו"לתקן את הכלים". אותה קבלה הגיעה גם לתימן ושבזי נשבה בה. הוא החל לעסוק בקבלה ובתורת הסוד. הוא למד מאביו ומבני משפחתו משנה, תלמוד, אגדה, מדרש ופילוסופיה אך גם למד לימודי חול ואסטרונומיה, שבאותה עת היו פסגת הידע, שלט היטב בעברית, ערבית וארמית והיה בקיא בספרות הערבית ובקוראן.

בגיל 15 התייתם מאביו ועול השרידות שלו ושל כל משפחתו היה על גבו. לפרנסתו עסק באריגת טליתות וכתיבת שירים לחתונות, בריתות והלוויות. שירתו כתובה בעברית, בערבית, בארמית ואף בשילוב השפות. הוא כתב 850 שירים, והידוע ביותר, "אם ננעלו" כתוב בית בעברית ובית בערבית.

בנדודיו הגיע שבזי לעיר צנעא ונכנס ללמוד מפי חכמיה. היו אלו ימים נהדרים עבורו ובשיריו הוא כתב עליהם בערגה ובהלל. מצנעא עבר לעיר הסמוכה שבז אשר שם קיבל את כינויו "אלשבזי", כפי שהוא ציין: "אני צעיר המחברים שלם בירב יוסף ישראל מכונה על שם משפחתי מבני משתא ועל שם עירי אלשבזי". שבזי נודע כ"אבא שולם" בפי יהודי דרום תימן וכ"מורי סאלם" בפי יהודי מרכז תימן וצפונה.

ספריו וידיעת הקבלה

את הידע העצום אותו למד לבד ובחליפת מכתבים עם חכמי צנעא הוא תירגם למספר חיבורים: 'חמדת ימים' שהוא פירוש קצר על ההפטרות אותם דרש בפשט, רמז, דרש, וסוד או בקיצור פרד"ס ו'כתאב אלרמל' (רמל=חול) - ספר גורלות בשיטת זריקת גרגרי חול. נראה היה ששבזי יעסוק בגורלות ולכן הוא ראה טעם להקדים ולהסביר את עצמו. וכך הוא כותב בפתיח לספר זה: "דע שתועלת זה 'ספר החול' גדולה, ורוב טורח שטרחתי עליו הוא לצורך גדול...ואל יסמוך על הנס ויסכן בעצמו. שאין נעשה נס ברוב אלא להולך בתומו... וחכמי ערב מתיהרין עלינו בחול, ויש בו חכמה נפלאה למשכיל".

שבזי כפי שהוא רומז בפתיחה נאלץ לכתוב ספר זה, כתגובה למוסלמי בשם אבן עלוואן שהלהיב חלק מהיהודים בנפלאותיו, בחיזויי עתידות ובריפוי חולים. ספר זה אכן פעל את פעולתו והיווה כוח נגד אותו אבן עלוואן. כמו כן כתב שבזי את 'כתאב אלזיג' העוסק באסטרולוגיה ואת 'בית תפילה' שהוא פירוש על התפילה.

הצלחתו האדירה של שבזי בקרב יהודי תימן הפכה אותו לדמות אגדית. עוד בחייו יוחסו לו תכונות פלאיות. מספרים כי כל ערב שבת, היה מתרחש נס 'קפיצת הדרך' שבעזרתו היה עובר את השבת פעם בירושלים, פעם בצפת, פעם בטבריה, פעם בחברון, וחוזר לביתו באותה הדרך במוצאי שבת.

אגדה אחרת קשורה למות נכדתו ובנו - האגדה מספרת שלבתו מרים הייתה בת בשם שמעה (יש מקומות ששמעה מוזכרת כבתו). היא הייתה יפת תואר, ומושל המחוז חשק בה וביקש לשאתה לאישה. שבזי ובתו ניסו להתנגד לכך אבל המושל התעקש. מספרים ששמעה התקשטה לקראת חתונתה עם המושל, ושבזי ליווה אותה בריקוד אך גם שירי קינה עד פתח ביתו של המושל, ושם, בטרם נכנסה לביתו, הפעיל את כוחותיו הנסתרים והביא למותה. עד כמה שזה מחריד הרי זה מגדיר בבהירות את הקו אותו אסור לעבור - התבוללות. על זה יש לקיים את המצווה 'ייהרג ובל יעבור'. במקרה אחר מסופר על שמעון, בנו היהיר של שבזי: באחד הימים התכנסו הגברים אצל שבזי ל'תח'זינה' ושמעון נעלב מכך שלא קיבל את הכבוד שחשב שהוא ראוי לו. בכדי להבהיר לכולם את מעמדו הוא השתמש ב'שם המפורש' והפך לנחשים את כל צינורות הנרגילה של החוגגים. שבזי שכל כך כעס עליו על שהשתמש בשם המפורש שלא לצורך, גזר עליו מוות, ושמעון מת. אגדות אלו העצימו את דמותו של שבזי כקדוש, שמחויב טוטאלית לתורה ולהלכה. הימים היו ימים קשים ליהודים והם חיפשו כל קש להיאחז בו וכל מופע שמיימי הפך לרמז לביאת המשיח. והנה בשנת 1666 הגיעה הבשורה על שבתי צבי שיצא מתורכיה למצרים ולישראל. לשבזי היה ברור כי זה המשיח לו ייחלו. ההנהגה היהודית בתימן נחלקה בין מתנגדי שבתי צבי ובין תומכיו. חלק מהתומכים הורו למאמינים למכור את בתיהם ולהתארגן למסע הארוך לארץ ישראל – שם יזכו להיפגש עם משיח העם. שבזי כתב על שבתי צבי בשירו 'בחלום לילה חלצתי' והאיץ בידידיו ובבני קהילתו להכין עצמם לגאולה: "שבה שבתי צבי וצלח עלי מלכותך...זמירות מכנף ארץ שמענום צבי צדיק במזרחה וימה". ועל נתן העזתי, עוזרו של שבתי צבי, כתב: "אהובי החמוד נתן / עלי הדל תבקש / ועל ביתי והמפתן / שלח יד על מעקש".

שבתי צבי נאסר על ידי העות'מאנים ב־1666 וניתנה לו האפשרות לבחור בין התאסלמות למיתה. לתדהמתו של שבזי, שבתי צבי וחלק מתלמידיו בחרו להתאסלם. לאחר התגלות זו שבזי מבקש את סליחת האל, אולם הוא עדיין בטוח בביאת המשיח: "יוֹם הַגְּאֻלָּה סָתוּם וְקֵץ לֹא יְגֻלָּה, אַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין וּמְחַכֶּה". התנהגות היהודים והרצון לעזוב את תימן ולעלות לארץ השפיעו לרעה על מערכת היחסים בין היהודים והמוסלמים והשיא היה גלות מוזע. שנה אחרי פרשת שבתי צבי החלו המוסלמים להרע את יחסם ליהודים ושירי שבזי מהווים תיעוד היסטורי חשוב. שיר כזה הוא 'בהתכ"ז גזרו על העטרות' שכתב על 'גזרת העטרות' שהטיל האמאם אלמתווכל אסמאעיל בשנת 1667. הגזרות שללו מהיהודים זכויות אזרחיות, בהן הזכות לעטר ראשם במצנפת שסימלה מעמד חברתי מכובד.

גלות מוזע והמורשת

מאוחר יותר השליט האמאם אלמהד בן חסן אלקאסם, ששבזי כתב לכבודו שני שירי שבח, החליט בשנת 1679 לחסל את הישות היהודית בתימן. האמאם העמיד בפני היהודים את ברירת ההתאסלמות, או גירוש מן הארץ. יהודי תימן בחרו בגירוש. הם גורשו מכל מקומות מושבם ברחבי תימן אל העיירה מוזע, שבדרום תימן – אזור צחיח ומלוח.

הייתה זו הליכה רגלית שארכה כ-10 ימים במדבר. רבים מתו בדרך וישנם תיאורים קורעי לב של גלות זו: "הכפרים שוממים, הרעב פוגע בכול, שערי נדיבים ננעלים, והשוד והגזל מתרבים, אוכלים בני אדם את ירק השדה ואת פגרי החיות, אויר שדך מחניק, צימאון עד מוות, ומים צבעם דם עכור בבורות, מי נשקני ואני גולה וסר, הומה בתוך תימן ומתייפח, מי נשקני ואני נגעלת, מי נשקני ואני ניצבת, בן אוב ובין אויב בגיא עצבת בעלי תרמית בחטא נספחת".

ההערכות מדברות על כשני שליש שמתו במהלך הגלות. מתוך כעשרת אלפים בני צנעא אשר יצאו לגלות מוזע נותרו בחיים כאלף בלבד. בתום שנה של גלות וכתוצאה מלחצים שונים הורשו היהודים לחזור, אך לא לבתיהם שכן אלה נלקחו כבר על ידי המוסלמים. השירים על גלות מוזע הם השירים האחרונים של רבי שלום שבזי ומכאן מסיקים את שנת מותו. ציון הקבר שלו בתעז היה מקום עליה לרגל אך מאז שנת 1962 מונעים מוסלמים את הגישה לקבר.

שיריו של שבזי היו אהובים בקרב יהודי תימן עוד בזמנו, ועד ימינו הם מזוהים עם קול העדה. השירים הועתקו בכתבי יד באלפי דיוואנים. 45 שירים מתוך 850 הולחנו והפכו ללהיטים שמוכרים לציבורים רחבים בארץ. הידועים שבהם הם 'אם ננעלו', 'אהבת הדסה', 'איילת חן' ו'שר הממונה'. שיריו ופיוטיו של רבי שלום שבזי צלחו את מחסום הזמן והמקום. בערים רבות בישראל נקראו רחובות על שמו וכך גם 'שכונת שבזי' בתל אביב ומושב 'טירת שלום'. בשיריו תיאר שבזי את ארץ ישראל המקראית ולא זו שהם היו עתידים לעלות אליה. לארץ זו התכוננו יהודי תימן. כשעלו לארץ הם ציפו לכוהנים נביאים ומזבחות... אבל כשירדו מהמטוס ונשקו את האדמה הם נתקלו ביהודים לא דתיים, לבושים לא צנוע, גלויי ראש וגלוחי זקן ללא פאות...