הנסיכה ז'אן מרקוס

נעורים, ירושה ואהבה ראשונה

הנדריק, המלך ההולנדי ההולל, הביא לעולם מספר ילדים מנשים אחרות אך הכיר רק בבנו מרקוס. הנסיכה ז'אן מרקוס, צאצאיתו של מרקוס, הייתה הצעירה מבין שמונת ילדיו של פיטר, המושל ההולנדי של איי יאווה (כיום אינדונזיה). בגיל 5 התייתמה ז'אן מאביה והמשפחה חזרה להולנד. זמן לא רב לאחר מכן מתה אמה ואת שנות נעוריה וחינוכה עשתה אצל כומר חמור סבר שהפיח בה את האמונה כי המשיח עתיד להגיע בקרוב. בגיל 23 ירשה ז'אן מרקוס ירושה מכובדת שאפשרה לה לרכוש אחוזה.

הדסה מור נולדה בשנת 1931 בירושלים למשפחה שמקורה בטבריה. כמו ז'אן, גם הדסה התייתמה בגיל צעיר. היא למדה הוראה וכאחת שראתה במקצועה שליחות יצאה לשרת כמורה חיילת בצפון. "אני מניחה שעד היום יש כאלה שמודים לי על שבזכותי הם לא נשארו אנאלפביתים", היא מעידה, "ראיתי זאת כשליחות לאומית". לאחר שירותה בצפון עברה לצריפין שם הכירה את אהבתה הגדולה - דב ירמיה שהיה מפקד הבסיס. ירמיה היה נשוי ואב לשתי בנות ומבוגר מהדסה ב-16 שנים. הוא לא עמד בקסמיה של הדסה לכן התגרש מאשתו, עזב את משפחתו ונשא אותה לאישה. חבריו, שביניהם היו יצחק רבין, חיים לסקוב רחבעם זאבי, ישראל בר ומשה דיין, ידידו של דב מנעוריו, הפכו לחבריה ואף הם הוקסמו ממנה.

אהבתה הראשונה של ז'אן מרקוס הייתה המוזיקאית והסופרת המפורסמת קתרין ואן-ריס, איתה חיה במשך חמש שנים באחוזה שרכשה מכספי הירושה. הן ניהלו חיי חברה עשירים והיו גאות בעצמן ובאהבתן. ז'אן הייתה מוכנה לספק את תשוקותיה המיניות של קתרין למרות שהיא עצמה לא רדפה אחר תענוגות הגוף. בשנת 1869, לאחר שנפרדה מקתרין, עברה ז'אן לפריז כדי ללמוד באוניברסיטת סורבון הידועה. היא התגלתה כתלמידה מצטיינת ושלטה ב-7 שפות. כשהבינה כי העיר שופעת עניים שאינם יכולים להרשות לעצמם טיפול רפואי הקימה רשת בתי חולים שקיימת עד היום.

בשלוש השנים שהדסה ודב גרו ביפו, חיזר אחריה משה דיין בעדינות. הדסה הנשואה לחברו של דיין הבהירה לו כי היא יכולה להציע לו ידידות בלבד. כשדיין היה רמטכ"ל עברו הדסה ובעלה לירושלים. וכך היא מספרת: "הייתי אז מורה, שעבדה בהוראה במשמרת שנייה, ודיין היה בא אלי בבקרים מחפירות ארכיאולוגיות שהתגלו בקרבת מקום. היינו מדברים, צוחקים, ואני הייתי מספרת לו תוך כדי שתיית הקפה על מצוקות שהטרידו את חיי. כשעברנו לגור בירושלים, במחנה אלנבי של אנשי צבא הקבע, ואני התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית חינוך מיוחד, לפתע גם דיין בא לגור שם, באותו בניין, באותה קומה, אחרי שפשט את מדי הרמטכ”ל ובא ללמוד אף הוא באוניברסיטה מדעי המזרח. הקרבה הגיאוגרפית, במרחק שתי מרפסות, יצרה בינינו מתח גדול יותר. בעלי שירת במחנה מרוחק והיה בא רק בסופי שבוע. החיזורים של דיין נעשו אינטנסיביים יותר. מצד אחד, הם היו נעימים ומחמיאים, אך גם עוררו בי חששות, כשחשתי שאני במלכוד והוא לא יניח לי עד שישיג אותי...", והיא מוסיפה: "לא איש כדיין ירים ידיים נוכח סירובה של אישה להתמסר לו". לדיין הייתה מטרה ברורה: לכבוש את ליבה של הדסה. "היסוד של האיזון בין תן וקח, שקיים בכל אדם, היה מוטה מאוד אצל דיין לצד הצורך לקחת", מוסיפה הדסה. "בגידה? ניאוף? מושגים אלה כלל לא היו רשומים בלקסיקון שלו. היו לו קריטריונים משלו."

הקול בוותיקן והשליחות בירושלים

בשנת 1871 ביקרה ז'אן מרקוס בוותיקן, שם שמעה קול הקורא לה: "ז'אן בתי, אנא בני עבורי את ביתי בירושלים". ז'אן נחרדה מהקולות. היא הכירה את סיפורה של ז'אן ד'ארק שכ-400 שנים לפניה שמעה גם היא קולות, ואת סיפורה של ברנדט הצרפתייה שכ-20 שנים קודם, בעיר לורד שבצרפת, התגלתה בפניה מריה אמו של ישו. לז'אן היה ברור מה עליה לעשות.

כך נפתח הרומן ההיסטורי המספר את סיפורה של ז'אן מרקוס: "אניית הקיטור שבָּה הפליגה ז'אן מרקוס ההולנדית בדרכה מנמל אלכסנדריה שבמצרים לארץ הקודש בשנת 1873, החלה לקרטע ולהתנודד על פני הגלים, כמו הייתה אחוזת בהלה נוכח המשוכות הצפויות לנוסעיה בנמל יפו, שאליו היו פניה מועדות, בסיומה של הפלגה ממושכת רבת תלאות". מיפו צעדה ז'אן ברגל לירושלים ושם בהשראת פסוק מחזון יוחנן [פרק ז]: "ואשמע את מספר החתומים מאה אלף וארבעים וארבעה אלף והם החתומים מכל שבטי ישראל", היא החליטה להקים בית מפואר שנועד לשכן את 144 אלף הנשמות הנגאלות. הבית זכה לכינויים 'בית ה-144 אלף' ו'מלון הגאולה' והיא עצמה תכננה לקרוא לבניין 'שלום'. היא שכרה את שירותיו של האדריכל הצרפתי קפיטן גימו שבנה את מנזר הכרמליטיות שעל הר הזיתים והחלו לבנות את הבניין בירושלים בקרבת פינת הרחובות אגרון והמלך ג'ורג'. במהלך הבניה נחשפה ז'אן לשחיתות והאכזריות של השליטים התורכים וכמו היתר למדה לשנוא אותם. ארבע שנים לאחר הגעתה לארץ החלה ז'אן לקבל מכתבים מחבריה לאוניברסיטה שסיפרו לה אודות ההתקוממות בהרצגובינה שבמהלכה התמרדה האוכלוסייה הנוצרית הכפרית נגד השלטונות העות'מאניים המוסלמים. ז'אן רכשה מכספה נשק עבור המורדים והחליטה להצטרף אליהם. ייתכן שחשבה שהפלת התורכים בהרצגובינה תביא להתמוטטות האימפריה כולה וארץ ישראל תשתחרר אף היא מהעול התורכי. בהגיעה לדוברובניק חברה ז'אן לכוחות הלוחמים. היא נודעה כפרשית מצטיינת, הפכה לדמות מוכרת והצטרפה למנהיג ההרצגוביני מיקו ליוביבראטיץ'. החיילים התורכים שראו אותה רוכבת בעוז בשדה הקרב העניקו לה את הכינוי 'השד האדום' ואילו בבלגרד כונתה 'הז'אן שלנו שלא מאורליאן'. במהלך המלחמה נרקם רומן בינה ובין ליוביבראטיץ', וכך כותבת המספרת על אהבה זו: "יכולה להתקיים בין גבר לאשה אהבה עזה ומענגת שאינה מלווה במגע פיזי, כשם שיכול להתקיים בין בני זוג סקס סוחף וסוער ללא שמץ מעורבות של רגשי אהבה."

"למרות זאת, עמדתי בסחף ולא נעתרתי לחיזוריו", מספרת הדסה על משה דיין. "דווקא נעמה לי התקופה הזאת. עדיין לא קרה בינינו דבר. הרגשתי חופשיה. חזקה. עצמאית. כך עד שיום אחד בעלי החליט להשתחרר מהצבא והציע שנעבור לחיות בקיבוץ בצפון. התנגדתי נמרצות לאפשרות הזאת, בפרט שהייתי באמצע לימודיי. כשהוא עזב את הבית והלך לגור בקיבוץ, ראיתי עצמי נעזבת ונטושה מהבעל, פירוד שגרם לי למשבר נפשי קשה. אז נעתרתי לכתף התומכת של השכן המקסים שלי, שכה נזקקתי לתמיכתו. סיפרתי למשה את מצוקותיי, והוא ניחם אותי, עודד אותי והזמין אותי לבוא להירגע בדירתו. אז נעניתי לחיזוריו. למעשה, הרומן בינינו החל כשכבר הייתי פרודה מבעלי. הקשר שלי עם דיין נמשך חמש שנים נוספות, כשכבר הייתי גרושה מבעלי ודיין היה שר החקלאות". עוד היא מספרת: "הייתה לי דירה במרכז העיר, והוא היה בא אלי היישר מישיבות הממשלה או כשהסתלק ממטלות המשרד כדי להירגע, וכל פגישה איתו הייתה חוויה". הדסה מסכמת תקופה זו באומרה "זה ממש הזוי. עד היום אני צריכה לצבוט את עצמי, כדי להשתכנע שעם האדם הזה קיימתי יחסים אינטימיים מרגשים. אני יכולה רק לברך את הגורל על שזימן לי את ההיכרות עם הגבר המקסים והנהדר הזה."

סופה של ז'אן והבניין

עייפה מהמלחמה חזרה ז'אן מרקוס לירושלים והתארחה במושבה האמריקאית-שוודית. ז'אן ביקשה להמשיך את הבנייה שנעצרה. האחים כיאט, שסיפקו את החומרים לבניה והיו מקורבים לקצין המחוז היושב בדמשק, תבעו אותה אך לטענתה היא שילמה את הסכום במלואו. קצין המחוז קיבל את טענתם והיא נתבעה לשלם אך סירבה. את שארית ימיה העבירה בריביירה הצרפתית בעוני רב. בני משפחתה התביישו בה וסירבו לתמוך בה. באחרית ימיה חלתה בדמנציה וסיימה את חייה בבית החולים של הדיאקוניסיות באוטראכט. סיפורה הקסום של הנסיכה נכתב על ידי מספר כותבים מוכשרים, הראשון שבהם הוא האנק פדר ההולנדי שכתב את 'אידיאל נצחי'. גם ברטה ספפורד תיארה אותה בספרה 'ירושלים שלנו'. אך מי שהפכה את סיפורה של הנסיכה לרומן מתח מרגש ומתארת את סופה של ז'אן במלים: "האמונה הטוטלית שאפפה אותה מכל עבר, אמונה גם בבני האדם וגם באלוהים וגם במשיחו, גבתה מג'ני מחיר כבד. אדם שאין בו אף שמץ של רשעות, אף לא קמצוץ של שמחה לאיד, שבז לחומריות שהוא עצמו בורך בה בשפע, נידון בסופו של דבר לאומללות", היא הסופרת הדסה מור בספרה השביעי 'יום הדין של ג'ני מרקוס'.

הבניין הגדול והמרשים בן הקומה וחצי שבנתה ז'אן מרקוס לקראת הגעתו של המשיח, הפך עם השנים לחורבה ונותר עומד במשך תשעים שנה עד שבשנת 1970 ציווה ראש העירייה טדי קולק להרסו. כיום מתנוסס במקומו מלון 'לאונרדו פלאזה'.

הדסה מור ודב ירמיה התגרשו בשנת 1958. היחסים בין הדסה מור למשה דיין התקיימו לסירוגין עד ראשית שנות ה-60 והסתיימו בעת כהונתו של משה דיין כשר החקלאות.